קטע 1 – גולמי [ניגון] את המושגים ביטול ושפלות. ואמרנו שיש, כמו כל... כל פעם שיש שני דברים שונים וכמעט הפכים, כמו שהסברנו שביטול זה המהות הפנימית, מצד הכילול העצום הזה, ושפלות מצד ההרגשת הריחוק העצום הזה. השפלות – המציאות של הבן אדם, והביטול – המהות הפנימית של היהודי, של הנפש האלקית, מי שזוכה להרגיש את זה. עכשיו, אם יש פה שני דברים הפוכים, אז צריך להיות התכללות ביניהם. אז אמרנו, זה נושא שידובר בהמשך, אבל כדאי לשמוע את זה בתחילה, שהממוצע ביניהם זה ענווה והכנעה, ההתכללות. זאת אומרת שבעצם יש פה ארבע מדרגות שרוצים להבין: ביטול, ענווה, הכנעה, שפלות. אולי קודם אנחנו נקרא כמה שורות מתוך הערה ג', ואחר כך נסביר את זה באותיות יותר מדויקות. קודם עוד פעם מההתחלה: שפלות, "והייתי שפל בעיני", זה מלכות, דוד המלך. "וביטול עצמי", כלומר ביטול מלהרגיש את עצמי עצמי נפרד, וזה מאמר של – מי ביטא את זה? משה רבנו, "ונחנו מה", זה בחינת מה. "המה המהווים את מציאות" – המילה מציאות, שהתחלנו להסביר פעם קודמת, זה הולך על השפלות. והמילה אדם, זה הולך על המהות. "והתיקון" – זאת אומרת הביטוי כאן "מציאות האדם המתוקן". המציאות זה השפלות. האדם, באשר הוא אדם, "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", זה המהות, המה, ה"ונחנו מה", בחינת משה. "והתיקון", היינו ההתלבשות או החיבור, הזיווג בין שניהם, שיש כלי בשפלות ואור של ביטול עצמי, והמה יחד מהווים את מציאות האדם המתוקן. זה הפשר של המשפט הראשון כאן. עכשיו בהערות: "והייתי שפל בעיני" ו"ונחנו מה" – זה מוסבר באריכות בביאורים בסוף המאמר. התיקון כאן, שזה החיבור בין המהות ובין המציאות, בין השפלות ובין הביטול – יש כאן הערה קצרה, ג', נקרא את זה. סוד התיקון. מה זה תיקון בקבלה? המילה הזאת, תיקון. תיקון הוא העניין המיוחד של חודש אלול. בספר יצירה לכל חודש יש לו חוש, יש י"ב חושים, והחוש של אלול – חוש המעשה. והפירוש של המילה מעשה – תיקון. כמו "אשר ברא אלקים לעשות", הסיום של מעשה בראשית. לעשות – לתקן. שגם הקב"ה ברא מציאות בלתי מתוקנת. ככה הוא ברא את המציאות. לכן המציאות נבראת עם שם אלקים בלבד. התיקון – להאיר שם הוי', שהמילוי של שם הוי', כידוע, המילוי העיקרי הוא שם מ"ה – להאיר את המ"ה של שם הוי' לתוך המציאות שנבראת על ידי שם אלקים. לכן המילה האחרונה של הסיפור הראשון של מעשה בראשית הוא "לעשות", לתקן. לכן מתחיל "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלקים". את הפסוק הבא אחריו הוא מגדיר, הוא מסביר מה זה העשות הזה. זה להסביר לנו שאלול הוא המעשה, התיקון. מה זה העשות? "עשות הוי' אלקים ארץ ושמים". מהקהל: לעשות זה הרבה יותר חיובי מלתקן. לתקן זה כאילו משהו בינתיים לא בסדר, אבל לעשות זה... לעשות זה שגם לך יש חלק בעניין, אתה שותף. הרב: נכון. מהקהל: לתקן זה לא שאתה שותף, זה שמשהו לא בסדר. הרב: להיפך, זה נברא עם עורלה. מה חז"ל אומרים לגבי העשייה הזאת? שהמציאות נבראת עם עורלה, שצריך לכרות. ברגע שכורתים את העורלה, משלימים את הצלם אלקים של האדם, וככה אפילו הצלם, אפשר לומר, של כל העולם כולו, שה' מתגלה בכל העולם כולו, כאשר עושים... "לעשות" זה ברית מילה. ככה חז"ל מפרשים את זה. התיקון הזה, זה על דרך ברית מילה לכל העולם. וגם כן זה הסוד של חודש אלול, "את לבבך ומל הוי' אלקיך את לבבך ואת לבב", ראשי תיבות אלול. מה קורה כשעושים את ה... כשעושים את הכריתה? זה, זה הפירוש של השפלות. הביטול [?] הזה, הברית מילה, את החיתוך הראשוני. יש כמה שלבים בברית מילה. השלב א', החיתוך, זה ודאי שפלות. לחתוך את העורלה. עכשיו, מה קורה אחרי השלב ב', פריעה, לגלות את העטרה, ואז יש התגלות אור רב, שזה הי"ג מידות הרחמים שמאירות בחודש אלול. כשעושים את העשייה הזאת, התיקון הזה, יש פתאום התגלות אור, וגם עוד יותר מזה. לא רק שיש שחופף עליו, על העטרה, אור ה', י"ג מידות הרחמים, הזרע קודש ברך ה' נמשך ממקור הרחמים והחסדים האמיתיים, זה הביטוי בחסידות. כלומר, שעד, כמו אברהם אבינו, עד שהוא לא עשה את עצמו, תיקן את עצמו, הזרע קודש לא נמשך. "כי ביצחק יקרא לך זרע", לא נמשך. איך יהודי הוא שותף עם הקדוש ברוך הוא? הוא שותף עם הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, מה שאמרת, מעשה חיובי, שהוא יוצר, מייצר משהו חדש, זה תולדה. לכן באמת, אחרי המילה "לעשות" כתוב "אלה תולדות", מלא דמלא. לפני העשייה הזאת אין תולדות בסיפור הראשון של מעשה בראשית. מה זה תולדות? זה מעשים של המצוות, זה מעשים טובים של הצדיקים, ועמך כולם צדיקים. כל הפעולות, כל התולדות, זה הכל תלוי בתיקון הזה. זאת אומרת, שעושים מילה, אור מתגלה, זרע נמשך, ואז אפשר להוליד משהו חדש, משהו יהודי. זאת אומרת, לעשות את העולם עולם ישראלי, עולם יהודי. שאלה מהקהל: איך אתה מבין את הפסוק פה "וימהר לעשות אותו"? הרב: כן. זה גם כן. מהקהל: זה לא רק על תיקון קלקול, מדובר על להוציא אל הפועל. לעשות זה מלשון עיסוי [?]. הרב: כן. מהקהל: זאת אומרת, ללכת לעשות, ללכת לפתוח אותו, את החומר גלם האלוקי. הרב: זה כמו שגם דיברנו פה לפני שבוע, שיש שיפור ויש לחדש משהו לגמרי. לעשות זה שיפור, זה יש מיש. זה לשפר את המציאות. זה כמו לקחת בן אדם שרק יש לו בעיה אחת, יש לו עורלה, ועושים פעולה, בין רגע חותכים לו את העורלה, והוא הופך להיות אדם חדש. אז זה שיפור, שיפור המציאות. עשייה, יש מיש, לא יש מאין. להפך, העשייה, לפעמים מסבירים ככה, שיש בריאה, יצירה, עשייה. בריאה זה יש מאין, ככה הרמב"ן כותב. יצירה זה יש מיש. ועשייה זה מתחיל להיות אין מיש. זה מתחיל להחזיר את האור בבחינת אור חוזר. היות שאני חותך, מה זה העשייה הזאת? זה לחתוך קצת מהמציאות, לעשות לו ברית מילה. אז זה קצת, לשחוק [?], כן, אז זה קצת להחזיר את היש לאין. יש יש מאין, בריאה, ויש יש מיש, יצירה, ויש כבר התחלת התהליך ההפוך, שזה אין מיש. זה ווארט מאוד חשוב של המגיד, שהמגיד אמר שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם יש מאין כדי שהצדיקים יעשו הפוך, מהיש אין, אין מיש. אז זה, זה רק להסביר לנו את המושג חוש המעשה, החוש של חודש אלול, שזה תיקון. ומה זה תיקון? תיקון זה לתקן את המציאות כדי שהוא יהווה כלי לגילוי האור. השם ב"ן הזה, "אשר ברא אלקים לעשות", לתקן אותו כדי ששם מ"ה, בגימטריא אדם, אתם קרויים אדם, יוכל להאיר, שיתגלה הצלם אלקים שבו ברא אלקים את האדם. עכשיו נקרא כאן את ההערה ג' שאומרת את זה. כתוב: סוד התיקון היינו הארת שם מ"ה. מה זה תיקון? תיקון זה שהשם מ"ה, שזה המהות הפנימית של עם ישראל, ה"ונחנו מה", שם מ"ה החדש קוראים לו, שזה צריך ללמוד קצת קבלה למה קוראים לו החדש, כלומר שבתחילת הבריאה הוא לא היה. כמו ששם הוי' לא האיר, לא נתגלה בתחילת הבריאה, רק בסיפור השני, "ביום עשות הוי' אלקים". וזה בחינת "ונחנו מה", והוא צריך להאיר, לתקן את שם ב"ן. מה התיקון הזה של שם ב"ן? שהוא יבוא, שדוד, המציאות זה דוד המלך, המציאות של עם ישראל זה דוד. כמו שדיברנו בפעם קודמת על בתולה נישאת, שדוד... זה יבוא לבחינת "והייתי שפל בעיניי" באמת. זה תלוי בהארת משה רבנו בו. מה הסיום של כל העבודה של משה רבנו? "לעיני כל ישראל". מתוך ההסתלקות של משה לעיני כל ישראל, הוא פועל אצל דוד המציאות של עם ישראל, של כנסת ישראל. ודוד הוא הכנסת ישראל, המציאות שהוא יוכל לראות את עצמו שפל. "היה בעיניך כרשע", כמו תחילת ספר התניא. "והייתי שפל בעיניי". ותיקון העיניים זה איך אדם רואה את עצמו. זה תלוי במשה רבנו. משה רבנו מתקן את ההסתכלות, איך להסתכל על עצמי, על כל המציאות, ובמיוחד איך אני מסתכל על עצמי לעיני כל ישראל. זה התיקון. ואחר כך הוא פועל שדוד יוכל גם כן בעיניו לראות את עצמו שפל. "והייתי שפל בעיניי", בבחינת "היה בעיניך כרשע", כמו תחילת ספר התניא קדישא. | קטע 1 – ערוך (טיוטה) א. ארבע מדרגותבטול ושפלות: מהות ומציאות[...] את המושגים בטול ושפלות. ואמרנו שכל פעם שיש שני דברים שונים, וכמעט הפכים, צריכה להיות התכללות ביניהם. הסברנו שבטול הוא המהות הפנימית, מצד הכילול העצום הזה, ושפלות היא מצד הרגשת הריחוק העצום הזה. השפלות היא המציאות של הבן אדם, והבטול הוא המהות הפנימית של היהודי, של הנפש האלקית, מי שזוכה להרגיש את זה. אם כן, יש כאן שני דברים הפוכים, ולכן צריכה להיות התכללות ביניהם. אמרנו – זה נושא שידובר בהמשך, אבל כדאי לשמוע אותו בתחלה – שהממוצע ביניהם, ההתכללות, הוא ענוה והכנעה. בטול, ענוה, הכנעה, שפלותזאת אומרת שבעצם יש כאן ארבע מדרגות שרוצים להבין: בטול, ענוה, הכנעה, שפלות. אולי קודם נקרא כמה שורות מתוך הערה ג', ואחר כך נסביר את זה באותיות יותר מדויקות. מציאות האדם המתוקןקודם עוד פעם מההתחלה: שפלות, "והייתי שפל בעיני"א – זו מלכות, דוד המלך. "ובטול עצמי", כלומר בטול מלהרגיש את עצמי נפרד – וזה מאמר של... מי ביטא את זה? משה רבינו: "ונחנו מה"ב, בחינת מה. "המה המהווים את מציאות" – המלה 'מציאות', שהתחלנו להסביר בפעם הקודמת, הולכת על השפלות, והמלה 'אדם' הולכת על המהות. "והתיקון" – זאת אומרת, הביטוי כאן הוא "מציאות האדם המתוקן". המציאות היא השפלות. האדם, באשר הוא אדם – "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם"ג – הוא המהות, המה, ה"ונחנו מה", בחינת משה. "והתיקון", היינו ההתלבשות או החיבור, הזיווג בין שניהם: יש כלי בשפלות ואור של בטול עצמי, והמה יחד מהווים את מציאות האדם המתוקן. זה פשר המשפט הראשון כאן. עכשיו בהערות. "והייתי שפל בעיני" ו"ונחנו מה" – זה מוסבר באריכות בביאורים שבסוף המאמר. התיקון כאן, שהוא החיבור בין המהות ובין המציאות, בין השפלות ובין הבטול – יש עליו הערה קצרה, ג', נקרא אותה: "סוד התיקון...". ב. סוד התיקוןחוש המעשה של אלולמה זה תיקון בקבלה, המלה הזאת, תיקון? תיקון הוא הענין המיוחד של חודש אלול. בספר יצירה יש לכל חודש חוש – יש יב חושים – והחוש של אלול הוא חוש המעשה. והפירוש של המלה מעשה הוא תיקון, כמו "אשר ברא אלקים לעשות"ד, הסיום של מעשה בראשית: לעשות – לתקן. גם הקב"ה ברא מציאות בלתי מתוקנת – כך הוא ברא את המציאות. לכן המציאות נבראת בשם אלקים בלבד. התיקון הוא להאיר את שם הוי'. המילוי של שם הוי', כידוע, המילוי העיקרי, הוא שם מ"ה, והתיקון הוא להאיר את המ"ה של שם הוי' לתוך המציאות שנבראה על ידי שם אלקים. לכן המלה האחרונה של הסיפור הראשון של מעשה בראשית היא "לעשות", לתקן. ולכן מתחיל [הסיפור השני] "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלקים"ה – הפסוק הבא אחריו מגדיר, מסביר מה זה ה'עשות' הזה. זה בא להסביר לנו שאלול הוא המעשה, התיקון. מה זה ה'עשות'? "עשות הוי' אלקים ארץ ושמים". [שאלה: 'לעשות' הוא הרבה יותר חיובי מ'לתקן'. 'לתקן' – כאילו משהו בינתים לא בסדר, ואילו 'לעשות' – שגם לך יש חלק בענין, אתה שותף.] נכון. [המשך השאלה: 'לתקן' אין פירושו שאתה שותף, אלא שמשהו לא בסדר.] "לעשות" – ברית מילהלהיפך, [העולם] נברא עם עורלה. מה חז"ל אומרים לגבי העשיה הזאת? שהמציאות נבראת עם עורלה, שצריך לכרות אותה. ברגע שכורתים את העורלה משלימים את הצלם אלקים של האדם, ואפשר לומר שכך גם את הצלם של כל העולם כולו, שה' מתגלה בכל העולם כולו, כאשר עושים... "לעשות" זה ברית מילה – כך חז"ל מפרשים זאת. התיקון הזה הוא על דרך ברית מילה לכל העולם. וזה גם הסוד של חודש אלול: "ומל הוי' אלקיך את לבבך ואת לבב [זרעך]"ו, ראשי תבות אלול. מה קורה כשעושים את הכריתה? זה הפירוש של השפלות. הבטול[?] הזה, הברית מילה, הוא החיתוך הראשוני. יש כמה שלבים בברית מילה. השלב הראשון, החיתוך, לחתוך את העורלה – זה ודאי שפלות. עכשיו, מה קורה אחרי השלב השני, פריעה, לגלות את העטרה? אז יש התגלות אור רב, שהוא י"ג מדות הרחמים המאירות בחודש אלול. כשעושים את העשיה הזאת, את התיקון הזה, יש פתאום התגלות אור, ועוד יותר מזה. לא רק שחופף על העטרה אור ה', י"ג מדות הרחמים, אלא גם "זרע קדש ברך ה'" נמשך "ממקור הרחמים והחסדים האמתיים" – זה הביטוי בחסידות. כלומר, כמו אברהם אבינו: עד שהוא לא עשה את עצמו, תיקן את עצמו, זרע הקדש לא נמשך – "כי ביצחק יקרא לך זרע"ז – לא נמשך. שותף במעשה בראשית: תולדותאיך יהודי הוא שותף עם הקב"ה? הוא שותף עם הקב"ה במעשה בראשית – מה שאמרת, מעשה חיובי – כשהוא יוצר, מיצר משהו חדש, תולדה. לכן באמת, אחרי המלה "לעשות" כתוב "אלה תולדות", מלא דמלא. לפני העשיה הזאת אין תולדות בסיפור הראשון של מעשה בראשית. מה זה תולדות? מעשי המצוות, המעשים הטובים של הצדיקים – "ועמך כלם צדיקים"ח. כל הפעולות, כל התולדות – הכל תלוי בתיקון הזה. זאת אומרת: עושים מילה, אור מתגלה, זרע נמשך, ואז אפשר להוליד משהו חדש, משהו יהודי – לעשות את העולם עולם ישראלי, עולם יהודי. [שאלה: איך יש להבין כאן את הפסוק "וימהר לעשות אותו"ט?] זה גם כן. [המשך השאלה: זה לא רק תיקון קלקול, מדובר בהוצאה אל הפועל. 'לעשות' הוא מלשון עיסוי[?] – ללכת ולפתוח את חומר הגלם האלקי.] שיפור: יש מיש ואין מישזה כמו שדיברנו כאן לפני שבוע, שיש שיפור ויש חידוש של משהו לגמרי. 'לעשות' הוא שיפור, יש מיש – לשפר את המציאות. זה כמו לקחת בן אדם שיש לו רק בעיה אחת, יש לו עורלה, ועושים פעולה – בין רגע חותכים לו את העורלה, והוא הופך להיות אדם חדש. זה שיפור, שיפור המציאות: עשיה, יש מיש, לא יש מאין. להפך, לפעמים מסבירים כך: יש בריאה, יצירה, עשיה. בריאה היא יש מאין – כך כותב הרמב"ן – יצירה היא יש מיש, ועשיה מתחילה להיות אין מיש. היא מתחילה להחזיר את האור בבחינת אור חוזר. היות שאני חותך – מה היא העשיה הזאת? לחתוך קצת מהמציאות, לעשות לה ברית מילה. אם כן זה קצת לשחוק[?], כן, זה קצת להחזיר את היש לאין. יש יש מאין – בריאה, ויש יש מיש – יצירה, ויש כבר התחלת התהליך ההפוך – אין מיש. זה ווארט חשוב מאד של המגיד: הקב"ה ברא את העולם יש מאין כדי שהצדיקים יעשו הפוך, מהיש אין – אין מיש. כל זה רק להסביר לנו את המושג חוש המעשה, החוש של חודש אלול, שהוא תיקון. ומה זה תיקון? לתקן את המציאות כדי שתהוה כלי לגילוי האור. את השם ב"ן הזה – "אשר ברא אלקים לעשות" – לתקן כדי ששם מ"ה, בגימטריא אדם, "אתם קרויים אדם", יוכל להאיר, שיתגלה הצלם אלקים שבו ברא אלקים את האדם. הארת שם מ"ה החדשעכשיו נקרא כאן את הערה ג', שאומרת את זה. כתוב: "סוד התיקון היינו הארת שם מ"ה". מה זה תיקון? תיקון הוא ששם מ"ה מאיר בשם ב"ן. שם מ"ה הוא המהות הפנימית של עם ישראל, ה"ונחנו מה", וקוראים לו 'שם מ"ה החדש'. צריך ללמוד קצת קבלה [כדי להבין] למה קוראים לו 'החדש' – כלומר, שבתחלת הבריאה הוא לא היה, כמו ששם הוי' לא האיר, לא נתגלה בתחלת הבריאה, אלא רק בסיפור השני, "ביום עשות הוי' אלקים". וזה בחינת "ונחנו מה", והוא צריך להאיר, לתקן את שם ב"ן. מה התיקון הזה של שם ב"ן? "לעיני כל ישראל"שהוא יבוא... המציאות היא דוד המלך, המציאות של עם ישראל היא דוד – כמו שדיברנו בפעם הקודמת על בתולה נישאת, שדוד... – שהוא יבוא לבחינת "והייתי שפל בעיני" באמת. זה תלוי בהארת משה רבינו בו. מה הסיום של כל העבודה של משה רבינו? "לעיני כל ישראל"י. מתוך ההסתלקות של משה לעיני כל ישראל הוא פועל אצל דוד, המציאות של עם ישראל, של כנסת ישראל – ודוד הוא הכנסת ישראל – שיוכל לראות את עצמו שפל: "היה בעיניך כרשע"יא, כמו בתחלת ספר התניא, "והייתי שפל בעיני". ותיקון העינים הוא איך אדם רואה את עצמו – וזה תלוי במשה רבינו. משה רבינו מתקן את ההסתכלות: איך להסתכל על עצמי, על כל המציאות, ובמיוחד איך אני מסתכל על עצמי לעיני כל ישראל – זה התיקון. ואחר כך הוא פועל שגם דוד יוכל לראות את עצמו שפל בעיניו, "והייתי שפל בעיני", בבחינת "היה בעיניך כרשע", כמו בתחלת ספר התניא קדישא. |
קטע 2 – גולמי עכשיו, המציאות הזאת ללא הארת שם מ"ה חדש בה, נפל. זה נפילה, מה שדיברנו גם כן על סוד הנפילה, בבחינת בר נפלי. דוד נקרא בר נפלי, משיח בן דוד נקרא בר נפלי. ועכשיו, כאשר שם מ"ה החדש מאיר בו, זה סוד תחיית המתים, כך כתוב בקבלה. את התיקון, המילה הזאת תיקון, כמו מעשה, זה תחיית המת. אז גם כן, זה לא להוות [?], זה לא יצירת ולד חדש, זה תחיית המת. כמו שגם דיברנו שחז"ל אומרים שהמתים קמים בדיוק כמו שהיו, אפילו עם כל החולאת שלהם. סומא קם סומא, רק שברגע אחד שהוא קם עם המציאות הקודמת שלו, הוא מיד זה נתקן, מיד זה מתאחה, מיד הוא מתרפא, הכל מתרפא לו. אבל התחייה זה לא מציאות, זה כל הסוד של האמונה בתחיית המתים. יש הרבה שלמדו קבלה בחיצוניות, לא מנאמני בני ישראל, שרוצים לומר שתחיית המתים אולי זה גלגול נשמות, שייוולד מחדש אחד עם אותה נשמה של פעם, וזה קוראים תחיית המתים. זה עיוות, זה סילוף. הרי האמונה שלנו בתחיית המתים זה פשוטו כמשמעו, שהמת, מי שהיה ממש, אותו מת יקום מתוך הקבר, ממש. זה שוב, זה בחינת שיפור. זה תיקון. זה לא גלגול, זה תיקון המציאות. עכשיו, כל הכלים בעולם התוהו נפלו ומתו, ואחר כך מאיר שם מ"ה החדש להחיות אותם, להקים אותם לתחייה. אז זה נקרא, זה המציאות הזאת, הדוד שהוא נפל קודם, עכשיו על ידי הארת שם מ"ה החדש הוא קם לתחייה. זה סוד התוהו והתיקון, השבירה והתיקון. שאלה מהקהל: למה היה צריך לכתחילה [לא ברור]? הרב: שאלה טובה, זה נשאל אחר כך. למה, למה צריך למות בכלל? גם הרבי שואל את השאלה, הוא אומר שאולי אפשר לחסוך את זה. הוא עובד על זה. זה באמצע טיפול, השאלה הזאת. באמת ה... באמת הרבי אמר לפני כמה שנים, שכל מה שהוא דיבר על זה, ממש על הדבר הזה, זה החודש לפני שהרבנית נפטרה. אז כל החודש לפני שהיא נפטרה הוא דיבר על זה, אולי אפשר לחסוך למות. זה היה חודשיים, חודשיים שלמים שהוא דיבר על זה. ואז הוא דיבר שאיך אפשר לא למות? רק על ידי מידת השפלות. זה בדיוק כל אותן שיחות היו, השיחות האלו, שאם אדם יגיע לתחתית השפלות, אז הוא יכול לחסוך למות. שזה פועל אותו הדבר. כך הוא דיבר. מהקהל: [לא ברור] הרב: מה? מהקהל: איך אפשר להגיע לתחתית השפלות בלי ש... [לא ברור] הרב: כן, זה קצת מתרץ מה ששאל. כאילו שהשם מ"ה שמאיר על הכלים המתים, הנפולים, ופועל בהם באמת "והייתי שפל בעיניי", שבעצם מה שמוסיף להם זה העיניים, כמו "לעיני כל ישראל", היכולת להסתכל נכון על עצמו, לראות את עצמו לאור אמת, לאור תורת משה אמת. אבל ה"והייתי", מה זה הפירוש? כאן יש במשפט שדוד אומר, "והייתי שפל בעיניי", שלוש מילים. מה זה "והייתי"? "והייתי" זה "ונשברתי". "הייתי" זה השבירה בעצמה. זה הפירוש של "והייתי", זה להישבר. אז בלי ה"והייתי", שזה בלי זה שהוא נשבר ונפל ומת, אז אין את ה... אין את כל ה... אז סדר [?] כאן "והייתי שפל בעיני". צריך לומר שיש פה שלוש בחינות. קודם "והייתי", אחר כך "שפל", אחר כך "בעיני". זה כבר התכללות של מ"ה בתוך השם ב"ן. אז שוב, המציאות הראשונה נפלה, ועכשיו יוצא שם מ"ה חדש להאיר, להקים אותו לתחיה. זה נקרא, זה הפירוש של המילה תיקון. ותיקון בקבלה זה תחיית המתים. אחד שהוא לא היה מת ולא קם לתחיה, לא נתקן. זה גם כן עשיה, "אשר ברא אלקים לעשות". זאת אומרת, גם כן אפשר לפרש את זה בצורה פשוטה, שברא עולם שכל הווה נפסד. זה אחד מחוקי הטבע בעולם שהקדוש ברוך הוא ברא, הוא החוק המפורסם: כל הווה נפסד. לכן "והייתי" זה מיתה, זה שבירה, כי כל הווה, מלשון "והייתי", נפסד. הרמז שנותנים לזה, קוראים לזה כה"ן או"ן. כה"ן זה ראשי תיבות כל הווה נפסד. זה כל הכח, כל האון של המציאות של העולם הזה, בבחינת כל הווה נפסד. עכשיו, אם הקדוש ברוך הוא ברא עולם כזה שהכל מת, כל הווה נפסד, הכוונה שהכל מת – היום בפיזיקה קוראים לזה חוק האנטרופיה – אז מה זה "לעשות"? "אשר ברא אלקים לעשות"? הוא נתן בנו כח להקים את המת, להחיות את המת. זה "ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים". שאלה מהקהל: מה זה אומר [לא ברור]... שהמיתה היא... כל התהליך הזה הוא תהליך מוכרח, מהאין ו... הרב: כן, טוב, מוכרח. שום דבר לא מוכרח בעצמות, אבל ככה, ככה ה' הכריח, הכריח והכריח. עכשיו, מה הפסוק של התיקון, של הקישור בין אדם ובהמה? זאת אומרת, אדם זה שם מ"ה, וב"ן זה שם בהמה. זה הפסוק המפורסם בתהלים: "אדם ובהמה תושיע הוי'". זאת אומרת, התיקון זה נקרא אדם ובהמה. דוד אמר על עצמו: "בהמות הייתי עמך". אם כי שבקבלה, בכתבי האריז"ל, אומרים שאדם ראשי תיבות אדם דוד משיח. כלומר, לפי האריז"ל דוד הוא החלק הפנימי, האמצעי של אדם, של תיבת אדם. אבל לפי דוד בעצמו הוא בהמה. בינו לבין עצמו, כמו ש"והייתי שפל בעיני", "בהמות הייתי עמך". אז כלפי הקדוש ברוך הוא [?] בהמה, המציאות זה מציאות של בהמה. מי זה אדם? אדם זה משה רבנו, הוא אדם, "ונחנו מה". הוא אדם המעלה, הנבחר מכל מין האנוש, בלשון הרמב"ם. הוא האדם, הצלם אלקים. ודוד הוא "בהמות הייתי", גם כן "הייתי". שאלה מהקהל: לא מבין, אדם שיש לו את הארת הביטול של שם מ"ה, [לא ברור] כבר כל כך קרוב, איך פתאום הוא מדלג להיות רחוק? הרב: אז זהו, כל פעם, זה מה שהתחלנו לדבר, שכל פעם שיש שני דברים הפוכים, קוטביים, היכולת לעבור מאחד לשני, זה מה שמכריח את ההתכללות. יש כמה סודות למה צריך התכללות, מה זה התכללות, ולשם מה צריך התכללות. ואחד מהדברים הוא שכדי לעבור מקצה לקצה צריך התכללות באמצע. מה שנסביר, שיש דבר שנקרא ענוה ויש דבר שנקרא הכנעה, חוץ מהתכונות האלה של ביטול ושפלות. אז גם הענוה וההכנעה, שהם ההתכללות באמצע, זה גם מחבר אותם. כלומר, שזה מאפשר את השם מ"ה באמת להתחבר טוב עם השם ב"ן, ביציבות, בקיום נצחי. זה גם כן בנפש של הבן אדם נותן לו אפשרות לעבור מקצה לקצה. זה גם כן ידוע, שעוברים מקצה לקצה זה יכול להיות בדילוג, שאתה לא מודע למדרגות שבאמצע, זה יכול להיות כן בהדרגה, כמו שהרמב"ם אומר, שהרמב"ם כותב שלכתחילה, בשמונה פרקים, שעוברים מן הקצה אל הקצה, אז צריך לעבור דרך האמצע, לא לקפוץ. אבל יש ודאי אפשרות שאדם מדלג, קופץ מן הקצה אל הקצה. אבל זה גופא בגלל שיש מדרגות באמצע, רק שהוא לא תמיד מודע למדרגות שבאמצע, עד שהוא חוזר לאמצע. אז יש לנו ביטול ושפלות, ובאמצע יש ענוה והכנעה, שעוד לא הסברנו. אז רק, אז כאן הפסוק בשביל החיבור של מ"ה וב"ן זה "אדם ובהמה תושיע ה'". מתי ה' מושיע? מה זה "תושיע"? "תושיע" זה הארת אור הפנים, הרצון, "יאר ה' פניו אליך", השעשועים של אור הפנים. מתי מתי יש גילוי רצון עליון, שנקרא "תושיע ה'"? כאשר האדם בעצמו מחבר את שני הממדים של אדם ובהמה. יכול להיות אדם ובהמה בכפיפה אחת, אז יש גילוי אור פני ה', "תושיע ה'". ואז הוא באמת נושע. "צדיק ונושע הוא". על מי כתוב "צדיק ונושע"? על המשיח, בזכריה. הצדיק ונושע זה אותו משיח שהוא בפנימיותו את כל העניין הזה של אדם ובהמה. האיזון המוחלט זה המשיח, שזה לא היה אף פעם. על זה כתוב שהמשיח מצד פנימיותו הוא נשמת משה רבנו, מצד הגוף שלו, המציאות שלו, הוא, הוא בן דוד. לא היה עדיין מציאות מושלמת לגמרי של אדם ובהמה, לכן עוד לא הייתה "תושיע ה'" באופן מוחלט. "אנא ה' הושיעה נא". מה זה האדם? "רוח האדם העולה היא למעלה". ומה זה בהמה? "רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ", שזה פסוק שפשוטו הולך על מוות. כלומר, שמי מת? הבהמה מתה. השם ב"ן נופל ונשבר. והשם מ"ה, האדם, הרוח של האדם – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה". היא שבה, מתחברת לאלקות, היא לא נופלת ומתה. ומה זה תחיית המתים? שכאשר רוח האדם עולה, שבה אל האלקים אשר נתנה, שמה במקור היא מתחדשת ומאירה שוב ממצח הרצון – זה הניסוח של הקבלה, של אדם קדמון – היא מאירה שוב להחיות את הבהמה שנפלה מתה. ואז תחיית המתים הזאת, שזה החודש אלול, המעשה, החיבור שלהם, התיקון – על זה כתוב "אדם ובהמה תושיע ה'". | קטע 2 – ערוך (טיוטה) תיקון: תחיית המתיםעכשיו, המציאות הזאת, בלי הארת שם מ"ה החדש בה – נפלה. זו נפילה, מה שדיברנו גם כן על סוד הנפילה, בבחינת בר נפלי: דוד נקרא בר נפלי, משיח בן דוד נקרא בר נפלי. ועכשיו, כאשר שם מ"ה החדש מאיר בו, זה סוד תחיית המתים – כך כתוב בקבלה. התיקון, המלה הזאת 'תיקון', כמו 'מעשה', היא תחיית המת. אז גם כן, זה לא להוות[?], זה לא יצירת ולד חדש – זו תחיית המת. כמו שגם דיברנו, חז"ל אומרים שהמתים קמים בדיוק כמו שהיו, אפילו עם כל החולאת שלהם – סומא קם סומא – רק שברגע אחד שהוא קם עם המציאות הקודמת שלו, מיד זה נתקן, מיד זה מתאחה, מיד הוא מתרפא, הכל מתרפא לו. אבל התחיה – זו לא מציאות [חדשה]. זה כל הסוד של האמונה בתחיית המתים. יש הרבה שלמדו קבלה בחיצוניות, לא מנאמני בני ישראל, שרוצים לומר שתחיית המתים היא אולי גלגול נשמות – שייולד מחדש אחד עם אותה נשמה של פעם, וזה קוראים תחיית המתים. זה עיוות, זה סילוף. הרי האמונה שלנו בתחיית המתים היא פשוטו כמשמעו, שהמת – מי שהיה ממש – אותו מת יקום מתוך הקבר, ממש. זה שוב בחינת שיפור, זה תיקון. זה לא גלגול, זה תיקון המציאות. עכשיו, כל הכלים בעולם התהו נפלו ומתו, ואחר כך מאיר שם מ"ה החדש להחיות אותם, להקים אותם לתחיה. זו המציאות הזאת, דוד, שנפל קודם, ועכשיו על ידי הארת שם מ"ה החדש הוא קם לתחיה. זה סוד התהו והתיקון, השבירה והתיקון. שפלות במקום מיתה[שאלה: למה היה צריך לכתחלה [...]?] שאלה טובה, זה נשאל אחר כך. למה צריך למות בכלל? גם הרבי שואל את השאלה, הוא אומר שאולי אפשר לחסוך את זה. הוא עובד על זה – השאלה הזאת באמצע טיפול. באמת הרבי אמר לפני כמה שנים – כל מה שהוא דיבר על זה, ממש על הדבר הזה, היה בחדש שלפני שהרבנית נפטרה. כל החדש לפני שהיא נפטרה הוא דיבר על זה, שאולי אפשר לחסוך למות – זה היה חדשיים, חדשיים שלמים שהוא דיבר על זה. ואז הוא דיבר: איך אפשר לא למות? רק על ידי מדת השפלות. זה בדיוק מה שהיו כל אותן שיחות: שאם אדם יגיע לתחתית השפלות, הוא יכול לחסוך למות, שזה פועל אותו הדבר. כך הוא דיבר. [שאלה: איך אפשר להגיע לתחתית השפלות בלי [...]?] כן, זה קצת מתרץ מה ששאל: כאילו ששם מ"ה, שמאיר על הכלים המתים, הנפולים, פועל בהם באמת "והייתי שפל בעיני" – שבעצם מה שמוסיף להם הוא העינים, כמו "לעיני כל ישראל": היכולת להסתכל נכון על עצמו, לראות את עצמו לאור אמת, לאור תורת משה אמת. "והייתי" – "ונשברתי"אבל ה"והייתי" – מה הפירוש? כאן יש במשפט שדוד אומר, "והייתי שפל בעיני", שלש מלים. מה זה "והייתי"? "והייתי" זה "ונשברתי". "הייתי" זו השבירה עצמה – זה הפירוש של "והייתי", להשבר. אז בלי ה"והייתי" – בלי זה שהוא נשבר ונפל ומת – אין את כל ה[...]. אז הסדר[?] כאן: "והייתי שפל בעיני". צריך לומר שיש פה שלש בחינות: קודם "והייתי", אחר כך "שפל", אחר כך "בעיני". זו כבר התכללות של מ"ה בתוך שם ב"ן. אז שוב, המציאות הראשונה נפלה, ועכשיו יוצא שם מ"ה החדש להאיר, להקים אותה לתחיה – זה הפירוש של המלה 'תיקון'. ותיקון בקבלה הוא תחיית המתים. אחד שלא היה מת ולא קם לתחיה – לא נתקן. וזה גם כן עשיה, "אשר ברא אלקים לעשות". כל הווה נפסדזאת אומרת, אפשר לפרש את זה גם כן בצורה פשוטה: שברא עולם שכל הווה נפסד. זה אחד מחוקי הטבע בעולם שהקב"ה ברא, החוק המפורסם: 'כל הווה נפסד'. לכן "והייתי" זו מיתה, זו שבירה, כי כל הווה – מלשון "והייתי" – נפסד. הרמז שנותנים לזה – קוראים לזה 'כהן און': כה"ן ר"ת כל הווה נפסד, וזה כל הכח, כל האון של המציאות של העולם הזה, בבחינת כל הווה נפסד. עכשיו, אם הקב"ה ברא עולם כזה שהכל מת – כל הווה נפסד, הכוונה שהכל מת; היום בפיזיקה קוראים לזה חוק האנטרופיה – אז מה זה "לעשות", "אשר ברא אלקים לעשות"? הוא נתן בנו כח להקים את המת, להחיות את המת. זה "ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים". [שאלה: [...] שהמיתה היא [...] – כל התהליך הזה הוא תהליך מוכרח, מהאין [...]?] כן, טוב, מוכרח. שום דבר לא מוכרח בעצמות, אבל ככה – ככה ה' הכריח, הכריח והכריח. ג. "אדם ובהמה תושיע הוי'"אדם ובהמה: משה ודודעכשיו, מה הפסוק של התיקון, של הקישור בין אדם ובהמה? זאת אומרת, אדם הוא שם מ"ה, וב"ן – שם בהמה. זה הפסוק המפורסם בתהלים: "אדם ובהמה תושיע הוי'"יב. כלומר, התיקון נקרא 'אדם ובהמה'. דוד אמר על עצמו: "בהמות הייתי עמך"יג. אם כי בקבלה, בכתבי האריז"ל, אומרים שאדם ר"ת אדם דוד משיח – כלומר, לפי האריז"ל דוד הוא החלק הפנימי, האמצעי של אדם, של תבת אדם. אבל לפי דוד עצמו הוא בהמה – בינו לבין עצמו, כמו "והייתי שפל בעיני", "בהמות הייתי עמך". אז כלפי הקב"ה[?] [הוא] בהמה, המציאות היא מציאות של בהמה. מי זה אדם? אדם זה משה רבינו – הוא אדם, "ונחנו מה". הוא אדם המעלה, הנבחר מכל מין האנוש, בלשון הרמב"ם. הוא האדם, הצלם אלקים. ודוד הוא "בהמות הייתי" – גם כן "הייתי". התכללות: מעבר מקצה לקצה[שאלה: אדם שיש לו הארת הבטול של שם מ"ה, [...] כבר כל כך קרוב – איך פתאום הוא מדלג להיות רחוק?] אז זהו – זה מה שהתחלנו לדבר: כל פעם שיש שני דברים הפוכים, קוטביים, היכולת לעבור מאחד לשני היא מה שמכריח את ההתכללות. יש כמה סודות למה צריך התכללות, מה זו התכללות ולשם מה צריך התכללות, ואחד מהדברים הוא שכדי לעבור מקצה לקצה צריך התכללות באמצע. כפי שנסביר, יש דבר שנקרא ענוה ויש דבר שנקרא הכנעה, חוץ מהתכונות האלה של בטול ושפלות. אז גם הענוה וההכנעה, שהן ההתכללות באמצע, מחברות אותם – כלומר, הן מאפשרות לשם מ"ה באמת להתחבר טוב עם שם ב"ן, ביציבות, בקיום נצחי. וזה גם כן נותן לבן אדם בנפש אפשרות לעבור מקצה לקצה. זה גם כן ידוע, שהמעבר מקצה לקצה יכול להיות בדילוג, שאתה לא מודע למדרגות שבאמצע, ויכול להיות בהדרגה – כמו שהרמב"ם כותב בשמונה פרקים, שלכתחלה, כשעוברים מן הקצה אל הקצה, צריך לעבור דרך האמצע, לא לקפוץ. אבל יש ודאי אפשרות שאדם מדלג, קופץ מן הקצה אל הקצה – אבל זה גופא בגלל שיש מדרגות באמצע, רק שהוא לא תמיד מודע למדרגות שבאמצע, עד שהוא חוזר לאמצע. אז יש לנו בטול ושפלות, ובאמצע ענוה והכנעה, שעוד לא הסברנו. "תושיע הוי'" – אור הפניםאז כאן, הפסוק בשביל החיבור של מ"ה וב"ן הוא "אדם ובהמה תושיע הוי'". מתי ה' מושיע? מה זה "תושיע"? "תושיע" זו הארת אור הפנים, הרצון – "יאר הוי' פניו אליך"יד – השעשועים של אור הפנים. מתי יש גילוי רצון עליון, שנקרא "תושיע הוי'"? כאשר האדם עצמו מחבר את שני הממדים של אדם ובהמה. [כש]יכולים להיות אדם ובהמה בכפיפה אחת – אז יש גילוי אור פני ה', "תושיע הוי'". ואז הוא באמת נושע: "צדיק ונושע הוא"טו. על מי כתוב "צדיק ונושע"? על המשיח, בזכריה. הצדיק והנושע הוא אותו משיח שהוא [כולל] בפנימיותו את כל הענין הזה של אדם ובהמה. האיזון המוחלט הוא המשיח, שזה לא היה אף פעם. על זה כתוב שהמשיח מצד פנימיותו הוא נשמת משה רבינו, ומצד הגוף שלו, המציאות שלו, הוא בן דוד. עדיין לא היתה מציאות מושלמת לגמרי של אדם ובהמה, לכן עוד לא היה "תושיע הוי'" באופן מוחלט – "אנא הוי' הושיעה נא"טז. רוח האדם ורוח הבהמהמה זה האדם? "רוח האדם העולה היא למעלה"יז. ומה זו בהמה? "רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ"יח, פסוק שפשוטו הולך על מות. כלומר, מי מת? הבהמה מתה – שם ב"ן נופל ונשבר. ושם מ"ה, האדם, הרוח של האדם – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"יט – היא שבה, מתחברת לאלקות, היא לא נופלת ומתה. ומה זו תחיית המתים? שכאשר רוח האדם עולה, שבה אל האלקים אשר נתנה, שם במקור היא מתחדשת ומאירה שוב ממצח הרצון – זה הניסוח של הקבלה, של אדם קדמון – היא מאירה שוב להחיות את הבהמה שנפלה מתה. ואז תחיית המתים הזאת – שזה חדש אלול, המעשה, החיבור שלהם, התיקון – על זה כתוב "אדם ובהמה תושיע הוי'". |
קטע 3 – גולמי ואז נעשים בן אדם. זה נקרא להיות בן אדם, שבן זה בהמה, ואדם זה האדם. זה גם כן נקרא לחיות עם הזמן. בקבלה כתוב שהחיבור הזה של שם מ"ה ושם ב"ן, שזה בן אדם, או אדם ובהמה, זה "זמן" בגימטריא. וזה גם כן מהיטבאל, אשת הדר, שזה סוד התיקון בקבלה. מה זה מהיטבאל? מ"ה, ושאר האותיות ב"ן בגימטריא – מהיטבאל. והיינו שהמשיח, אד"ם, ראשי תיבות אדם דוד משיח, כנודע, הוא נשמת משה, מ"ה, המאירה בגופו של דוד, ב"ן. וזה התיקון. ובזאת כאן הגדרנו את המילה תיקון, שתיקון – מה שכתוב כאן במשפט הראשון – ששפלות וביטול הם המהווים את מציאות האדם המתוקן. שיש מציאות ויש אדם ויש מתוקן. עכשיו, אמרנו שיש, שבאמצע ההתכללות שלהם – שעכשיו שיש לנו את המונחים האלו, מ"ה וב"ן – צריך להיות ב"ן דמ"ה, צריך להיכנס לז'רגון, לניסוח של הקבלה. אם יש לי מ"ה וב"ן, שזה מהות ומציאות, שבקדושה זה ביטול ושפלות, אז צריך להיות ב"ן דמ"ה ומ"ה דב"ן. חוץ ממ"ה דמ"ה וב"ן דב"ן. שמ"ה דמ"ה זה ביטול עצמי מוחלט, ב"ן דב"ן זה שפלות גמורה. אבל כדי לחבר אותם – וכך באמת כתוב בקבלה, שאם צריך להיות חיבור בין מ"ה וב"ן, אז זה רק באמצעות הב"ן דמ"ה והמ"ה דב"ן, הם מתחברים – שאצלנו זה נקרא הענווה וההכנעה. לחבר ביטול, לעשות את התיקון הזה, שזה לחבר את הביטול והרגשת קירוב לה', שזה תשובה עילאה, מתוך דבקות וקירוב, והרגשת שפלות, שזה תשובה תתאה. עכשיו צריך ללמוד אגרת התשובה [?]. יש תשובה תתאה ותשובה עילאה. תשובה תתאה זה מתוך שפלות, מתוך הרגשת המציאות והרצון לברוח, לנוס מתוך המציאות שלי. וביטול זה תשובה עילאה. עכשיו צריך לחבר אותם. איך מחברים אותם? על ידי ההתכללות, הב"ן דמ"ה והמ"ה דב"ן, שזה נקרא ענווה והכנעה. עכשיו, מה זה הפירוש של ענווה? ביטול זה לא להרגיש את עצמי. שפלות זה להרגיש את עצמי בשפל. מה זה ענווה? הענווה יש שני פירושים. זאת אומרת, הענווה כאן זה הב"ן דמ"ה. כלומר השפלות, התכללות השפלות בתוך הביטול. וזה בכל מקום קוראים ענווה, ועל זה כתוב משה, שהוא עניו מאוד "מכל האדם אשר על פני האדמה". משה זכה לבינה. עולם התיקון, שזה עולם התחייה. כל זה, אם לומדים עכשיו אורות של הרב קוק, אז זה נקרא אורות התחייה, כל הנושא הזה. שזה גם תחיית האומה, תחיית המציאות של עם ישראל מתוך השפל, מתוך הנפילה שלו. עכשיו, עולם התחייה זה עולם האצילות בקבלה, ושמה הכל, כל האור וכל החוויה של עולם האצילות היא חוויית אין, חכמה. רק מה, שבמלכות דאצילות זה השפלות, כאילו מקור השפלות. בחכמה דאצילות זה מ"ה דמ"ה שמה, זה ביטול מוחלט, זה נקרא אור אבא. עכשיו, בינה דאצילות זה ב"ן דמ"ה, והתפארת דאצילות, הז"א, זה מ"ה דב"ן. זאת אומרת, באצילות הכל זה סוגים שונים של התבטלות לה'. אבל יש ביטול, בגלל ש... למה זה סוגים שונים של התבטלות לה'? בגלל שהכל זה ה'. מה זה עולם האצילות? עולם האצילות, שזה נקרא עולם התחייה, שאין עוד, יש רק ה'. אז מה איתי? אז או שאני אצילות שבאצילות, שאני באמת לא כאן, לא מרגיש את עצמי בכלל, או שאני דרגות קצת יותר חיצוניות, שזה ענווה, זה הבינה באצילות, או הכנעה, שזה הז"א באצילות, או שפלות, שזה המלכות באצילות. הכל סוגים של התבטלות להקדוש ברוך הוא, שיש פה רק ה'. עכשיו, כתוב שמשה, הגדולה של משה שהוא זכה לבינה, זה מאמר חז"ל בראש השנה, ולכן כתוב עליו משה עניו מאוד. אם כי שהמ"ה שלו זה ביטול. זה הביטול העצמי, זה אור אבא שמאיר בכל האצילות, שמה חדש [?]. עכשיו, מה זה ענווה? אז שוב, כאן אני רוצה לקרוא בקיצור גמרא ולהסביר מה זה ענווה. בכלל בענווה יש שני פירושים. פשט. יש פירוש אחד ענווה ש"מאן דלעי באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה", זה פירוש המילה ענווה. מי שלומד תורה כל הזמן ולא מחזיק טובה לעצמו. מה הכוונה שלא מחזיק טובה לעצמו? שכאילו שהוא לא עשה כלום, הוא לא מרגיש שהוא משהו מיוחד, שהוא עשה פה שום דבר, זה ענווה. זה פירוש אחד של ענווה. עכשיו, הפירוש הרגיל בחז"ל של ענווה זה אחד כמו אצל משה רבנו. מתי כתוב אצל משה ענווה? "והאיש משה ענו מאד", שכאשר פגעו בו האחים שלו, הקרובים שלו, ומשום מה הוא לא נפגע. זאת אומרת, אף על פי שמישהו פגע בך, אתה לא נפגע. זה הפשט, זה עוד יותר פשט. זה תכונה בנפש לא להקפיד. עכשיו שוב, מי ש... אם מישהו שמע פעם את השיעורים של "והייתי שפל בעיני", שם דיברנו על הדבר הזה שנקרא הקפדה, להקפיד. אדם קפדן, "לא הקפדן מלמד". והשורש של קפידא, של הקפדה, זה הדינים שמתעוררים מאמא. "מינה דינין מתערין". מה זה אמא? אמא זה השגה בנפש. שכל. אדם שיש לו שכל טוב, מרגיש "אני מבין טוב מאוד את הנושא, את העניין", אז מי שלא מבין כמוני, הוא פתאום, כאילו טבעי, באופן טבעי הוא מתחיל להקפיד על המטומטם הזה שלא מבין את העניין. זה הפשט בכל מקום של "מינה דינין מתערין". וכל הקפידות זה החיצוניות של שכל, הפסולת של השכל. זה מקור הדינים. זאת אומרת, התייחסות מקפידה על הזולת. עכשיו, מי שלא מקפיד, אז הוא עניו. עכשיו, יש פה אולי, אני רק אומר את זה ונשאיר את זה לפעם הבאה, יש כאן... מהקהל: מה עם רש"י? [?] מה? שאלה מהקהל: מי שלא מחזיק טובה לעצמו, אבל מסתמן כאילו אז אין לו השגה בנפש. זאת אומרת, הוא לא משיג, מישהו אחר משיג. הרב: בסדר. עכשיו, לגבי, לגבי לא להיות נפגע. בסדר? עכשיו נתייחס, מה ההבדל בין זה, מי שלא מחזיק טובה לעצמו, מי שלא נפגע. אז קודם כל, מי שלא נפגע, יש שתי אפשרויות לפחות בזה. יש אחד שהוא נפגע, אבל שהוא מעביר על מידותיו, בלשון חז"ל, "שכל מי שמעביר על מידותיו" וכו', "מעבירים לו על כל עוונותיו". יש הרבה סיפורים בחסידות להמחיש את זה. יש אחד שמישהו אחר היה נפגע עד התהום, ועושים לו את הדבר הזה, ומה שלא נפגע, לא שהוא נפגע והוא מוחל. יש מה שנקרא מחילה. יש אחד שהוא כל כך חסיד. יש בחז"ל גם מחלוקת מה עדיף, מה גדול, מה המידה הכי גדולה בנפש. אחד אומר "חסידות גדולה מכולם", השני אומר "ענווה גדולה מכולם". אז יש גם קשר בפירושים בין זה לזה. מה זה חסידות? מה זה מידת חסידות? אחד מהפירושים מה זה מידת חסידות: שהרי יש מצווה בתורה להוכיח, "הוכח תוכיח את עמיתך". עכשיו, עיקר הפשט של המצווה הזאת, שאם מישהו פגע בך, עשה לך עוול, לא לסתום אותו בלב. אסור שיהיה שנאה בלב, "לא תשנא את אחיך בלבבך", אלא, זה הפשט, "הוכח תוכיח את עמיתך". צריך לומר לו, להוכיח לו בפניו, וחז"ל לומדים כאן שאפילו, אפילו לתת לו מכה מותר. יש כאן בגמרא. שבמקום אחר אסור להרים יד על יהודי, זה איסור חמור. אפילו לתת סטירה למישהו על זה שפגע בך, תוך כדי סטירה של תוכחה. עכשיו, כתוב, מה קורה אם אחד מוחל את זה באמת? אז יכול להיות שיש כאן מחלוקת רמב"ם ותוספות, ורש"י, רש"י לצד הרמב"ם. הרמב"ם כותב שמידת חסידות למחול, ואז אתה פטור מהמצווה. אם אתה באמת יכול לשרש מהלב כל, כל שנאה, כל שורש של שנאה, אתה לא שונא אותו בכלל, אתה מוחל לו בלב שלם, לא עשית לי שום דבר, אני אוהב אותך בדיוק כמו קודם. אם אתה ככה יכול לפעול בפנימיות, ביטלת מצוות עשה מדאורייתא. מידת חסידות. ככה פוסק הרמב"ם, שמידת חסידות זה דווקא למחול ולא להוכיח. התוספות כאן כותבים במקום אחד: מה, מה, לא לקיים מצווה? מה זה? מה זה? מהקהל: [לא ברור] הרב: כן. עכשיו, יש אחד שלא רק שהוא, שהוא מוחל ומוותר מצוות עשה, מצוות תוכחה, יש אחד שהוא, שהוא ממש לא נפגע. זאת אומרת, כאילו האתגר, אפשר לומר, של החסידות. יש הרבה סיפורים על זה, זאת אומרת, המגיד היה שולח אנשים לר' זושא ללמוד את המידה הזאת, מידות כעין המידה הזאת. יש אחד שזה אפילו לא מתחיל. לא שפגעו בי ועכשיו אני גיבור, "איזהו גיבור הכובש את יצרו", לא כועס עליו, ממש כופה את עצמי למחול לו, למחול לו בלב שלם, שזה, זה, זה שיא המוסר, זאת אומרת, הבעל מוסר הכי גדול. יש אחד שהוא, שהוא לא נפגע. עכשיו, זה שהוא לא, שהוא באמת לא נפגע, אז או שהוא מטומטם, אולי, אולי הוא מטומטם, לא נפגע, אולי הוא לא רגיש, זה שוטה [?] שהוא, שהוא לא בעולם הזה, לא שייך לעולם הזה בכלל. לא שייך, מה זאת אומרת לא נפגע? עכשיו, זה, זה דבר שצריך להעמיק בזה יותר. ודאי יש פה שתי בחינות. יש אחד, יש אחד שהוא נפגע והוא מוחל. ויש, יש מציאות כזאת שהוא לא נפגע. עכשיו, המציאות שהוא לא נפגע, זה גובל על ביטול. זאת אומרת, זה ענווה שזה כבר גובל על ביטול. מה זה ביטול? ביטול זה שאתה לא פה בכלל. אבל זה שהוא לא נפגע, לא הכוונה שהוא... זה עדיין לא ביטול. זה מידת בני אדם [?]. ביטול, כמו שמסבירים ביטול, זה לא להרגיש את עצמו בכלל, זה בכלל לא [לא ברור] מה זה ביטול. אני לא כאן בכלל. אבל זה, המציאות הזאת, שאני אומר שעשו לי משהו שכל בן אדם בעולם נפגע עמוק עמוק, וזה לא פגע בי, לא נפגעתי בכלל, לא עשה לי שום דבר. עכשיו, זה, הלא נפגע בכלל, זו המדרגה של מי שאינו מחזיק טובה לעצמו. זאת אומרת, מה שאמרתי קודם, שלכאורה זה אותו הדבר, אז עכשיו, שבתוך ההתגברות על הקפידא אפשר להבין שתי מדרגות. עכשיו, בלשון הקבלה, שתי המדרגות האלה שהסברתי: מי שלומד הרבה ולא מחזיק טובה לעצמו, זה שייך למדרגה העליונה, שלא נפגע. כלומר, שהוא לא מרגיש את עצמו כאן בכלל. הוא לא, ואם הוא לא מרגיש, לא שהוא לא מרגיש את עצמו בכלל, זאת אומרת, זה לא ביטול, שהוא לא כאן. זאת אומרת, הוא יודע שהוא כאן, גם יודע שהוא לומד, הוא יודע את הכל, רק לא מחזיק טובה לעצמו. זאת אומרת, שעל זה צריך להעמיק כאן, שהענווה הזאת זה לא ביטול עדיין. זה רק מעין ביטול. יש בזה איזה הארה של ביטול, בענווה הזאת העליונה. כמו רשת שיש בה חורים גדולים. כן. שום דבר לא פוגע בה. היא קיימת, אבל תמיד יש בה חור, אז זה לא מצליח להחזיק שום דבר, זה נופל. הולך בין הטיפות, גם כן. הרבנית מנוחה רחל, אדמו"ר האמצעי בירך אותה שאף פעם לא תירטב בגשם, וככה זה התקיים אצלה. היא חיה בחברון, מנוחה רחל, הצדקת של העיר חברון. אז היא כל החיים לא נרטבה בגשם. הלכה בין הטיפות. אז המדרגה הזאת העליונה, זה באמת שייך לה, בגלל שכמו שעכשיו מסבירים, זה אמא עילאה. בקבלה, בבינה, יש שני פרצופים של בינה. יש שתי בחינות של ענווה, לפי זה. יש אמא עילאה, שמיוחדת עם אבא עילאה, ואמא עילאה, עכשיו לפי ההסבר שלנו עכשיו, זה הענווה הזאת שהוא לא נפגע, או שלומד הרבה ובכלל לא [לא ברור], הוא לא מתחיל להחזיק טובה לעצמו. ולזה כתוב "משה זכה לבינה", זה אמא עילאה. זאת אומרת, זה ענווה, זה עניו מאד. יש עניו סתם ויש עניו מאד. ועניו סתם, כמו שהגמרא כאן שואלת, מדברת, זה אחד שהוא מוחל בלב שלם. ואז לפי הרמב"ם מידת חסידות זה יותר טוב מלקיים מצוות עשה דאורייתא של תוכחה. עכשיו כאן יש בגמרא בערכין, יש שאלה שחז"ל... שאלה מהקהל: לפי הרמב"ם זה שני דברים. הרב: מה? מהקהל: גם אחד שנפגע ומוחל, וגם שהוא לא כועס. הרב: לא, זה הוא לא... הרמב"ם אין לו את הדבר הזה בכלל. מהקהל: [לא ברור] הרב: כן. הרמב"ם לא מדבר על זה, זה רק ספרי חסידים מדברים על זה. מהקהל: יש שאלה [לא ברור], שגם בזה צריך להיפגע כדי ש... הרב: לא, לפי ה... ודאי שכאן מדברים על מדרגה תחתונה, שכן נפגע באיזשהו מקום. השאלה אם הוא מוחל על זה או שהוא מוכיח על זה. אז יש אפילו עוד יותר, יש כאן שאלה בגמרא: מה עדיף, תוכחה לשמה או ענווה שלא לשמה? יש כאן בערכין, בסוף פרק שלישי, בדף... ושוב זה עניין שלם, אז נשאיר את זה לפעם הבאה, רק נאמר את זה. יש כאן סוגיא, אולי בינתיים תסתכלו בסוגיא הזאת עם כל המפרשים, יכולה להיות עבודה יפה מאד. יש פה סוגיא: מה עדיף, תוכחה לשמה או ענווה שלא לשמה? ענווה שלא לשמה זה פחות, מדרגה פחותה הרבה מאשר למחול בלב שלם. זה להתנהג, לבטל מצוות תוכחה, להתנהג כאילו שאתה מוחל, אבל לא לשמה. אתה לא מוחל לגמרי, רק יש לך חישוב צדדי למה אתה לא רוצה להוכיח. רש"י אומר, הפשט של רש"י, יש כאן מחלוקת, רש"י אומר שהסיבה שלך – אתה פוחד שהוא ישנא אותך. אתה לא מוחל לו, יש לך רק איזה חישוב שלא לשמה, שכדי להימנע מזה שהוא ישנא אותך, אז אתה מעדיף להתנהג כמו עניו ולא להוכיח אותו, אף על פי שיש מצוות עשה דאורייתא להוכיח. אז מה עדיף, תוכחה לשמה, שתהיה גיבור, תוכיח אותו, או ענווה שלא לשמה? והמסקנה של הגמרא שענווה שלא לשמה עדיף. ענווה שלא לשמה עדיף ביחס לתוכחה לשמה. תסתכלו בגמרא הזאת. | קטע 3 – ערוך (טיוטה) בן אדם, זמן, מהיטבאלואז נעשים בן אדם. זה נקרא להיות בן אדם: ש'בן' זה בהמה, ו'אדם' זה האדם. זה גם כן נקרא לחיות עם הזמן. בקבלה כתוב שהחיבור הזה של שם מ"ה ושם ב"ן, שזה בן אדם, או אדם ובהמה, זה 'זמן' בגימטריא. וזה גם כן "מהיטבאל, אשת הדר"כ, שזה סוד התיקון בקבלה. מה זה מהיטבאל? מ"ה, ושאר האותיות ב"ן בגימטריא – מהיטבאל. והיינו שהמשיח, אד"ם, ר"ת אדם דוד משיח, כנודע, הוא נשמת משה, מ"ה, המאירה בגופו של דוד, ב"ן. וזה התיקון. ובזאת הגדרנו כאן את המלה תיקון – מה שכתוב כאן במשפט הראשון, ששפלות ובטול הם המהווים את מציאות האדם המתוקן: שיש מציאות, ויש אדם, ויש מתוקן. ב"ן דמ"ה ומ"ה דב"ןעכשיו, אמרנו שבאמצע, בהתכללות שלהם – עכשיו שיש לנו את המונחים האלו, מ"ה וב"ן – צריך להיות ב"ן דמ"ה. צריך להיכנס לז'רגון, לניסוח של הקבלה: אם יש לי מ"ה וב"ן, שזה מהות ומציאות, שבקדושה זה בטול ושפלות, אז צריך להיות ב"ן דמ"ה ומ"ה דב"ן – חוץ ממ"ה דמ"ה וב"ן דב"ן. מ"ה דמ"ה זה בטול עצמי מוחלט, ב"ן דב"ן זה שפלות גמורה. אבל כדי לחבר אותם – וכך באמת כתוב בקבלה, שאם צריך להיות חיבור בין מ"ה וב"ן, הם מתחברים רק באמצעות הב"ן דמ"ה והמ"ה דב"ן – [צריך את] מה שאצלנו נקרא הענוה וההכנעה. תשובה עילאה ותשובה תתאהלעשות את התיקון הזה זה לחבר את הבטול והרגשת קירוב לה', שזה תשובה עילאה, מתוך דבקות וקירוב, והרגשת שפלות, שזה תשובה תתאה. עכשיו צריך ללמוד אגרת התשובה[?]. יש תשובה תתאה ותשובה עילאה. תשובה תתאה זה מתוך שפלות, מתוך הרגשת המציאות והרצון לברוח, לנוס מתוך המציאות שלי; ובטול זה תשובה עילאה. עכשיו צריך לחבר אותם. איך מחברים אותם? על ידי ההתכללות, הב"ן דמ"ה והמ"ה דב"ן, שזה נקרא ענוה והכנעה. עכשיו, מה הפירוש של ענוה? בטול זה לא להרגיש את עצמי, שפלות זה להרגיש את עצמי בשפל. מה זה ענוה? לענוה יש שני פירושים. כלומר, הענוה כאן זה הב"ן דמ"ה, היינו התכללות השפלות בתוך הבטול. דרגות ההתבטלות באצילותוזה בכל מקום קוראים ענוה, ועל זה כתוב במשה שהוא עניו מאד, "מכל האדם אשר על פני האדמה"כא. משה זכה לבינה. עולם התיקון, שזה עולם התחיה. כל זה – אם לומדים עכשיו 'אורות' של הרב קוק – נקרא 'אורות התחיה', כל הנושא הזה. שזה גם תחיית האומה, תחיית המציאות של עם ישראל מתוך השפל, מתוך הנפילה שלו. עכשיו, עולם התחיה זה עולם האצילות בקבלה, ושם הכל – כל האור וכל החוויה של עולם האצילות – היא חוויית אין, חכמה. רק מה? שבמלכות דאצילות זה השפלות, כאילו מקור השפלות. בחכמה דאצילות זה מ"ה דמ"ה, זה בטול מוחלט, זה נקרא אור אבא. ובינה דאצילות זה ב"ן דמ"ה, והתפארת דאצילות, הז"א [זעיר אנפין], זה מ"ה דב"ן. זאת אומרת, באצילות הכל זה סוגים שונים של התבטלות לה'. למה זה סוגים שונים של התבטלות לה'? בגלל שהכל זה ה'. מה זה עולם האצילות? עולם האצילות, שנקרא עולם התחיה, [הוא] שאין עוד, יש רק ה'. אז מה איתי? או שאני אצילות שבאצילות – שאני באמת לא כאן, לא מרגיש את עצמי בכלל – או שאני דרגות קצת יותר חיצוניות: ענוה, שזה הבינה באצילות, או הכנעה, שזה הז"א באצילות, או שפלות, שזה המלכות באצילות. הכל סוגים של התבטלות להקב"ה, שיש פה רק ה'. עכשיו, כתוב שהגדולה של משה היא שהוא זכה לבינה – זה מאמר חז"ל בראש השנהכב – ולכן כתוב עליו שמשה עניו מאד. אם כי שהמ"ה שלו זה בטול, זה הבטול העצמי, זה אור אבא שמאיר בכל האצילות, שמה חדש[?]. ד. ענוהשני פירושים בענוהעכשיו, מה זה ענוה? שוב, כאן אני רוצה לקרוא בקיצור גמרא ולהסביר מה זה ענוה. בכלל, בענוה יש שני פירושים – פשט. יש פירוש אחד בענוה: "מאן דלעי באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה" – זה פירוש המלה ענוה: מי שלומד תורה כל הזמן ולא מחזיק טובה לעצמו. מה הכוונה שלא מחזיק טובה לעצמו? שכאילו הוא לא עשה כלום; הוא לא מרגיש שהוא משהו מיוחד, שהוא עשה פה שום דבר – זה ענוה. זה פירוש אחד של ענוה. עכשיו, הפירוש הרגיל בחז"ל של ענוה זה כמו אצל משה רבינו. מתי כתוב אצל משה ענוה? "והאיש משה ענו מאד"כג – כאשר פגעו בו האחים שלו, הקרובים שלו, ומשום מה הוא לא נפגע. זאת אומרת, אף על פי שמישהו פגע בך, אתה לא נפגע. זה הפשט – זה עוד יותר פשט. זו תכונה בנפש: לא להקפיד. שורש ההקפדהאם מישהו שמע פעם את השיעורים של 'והייתי שפל בעיני' – שם דיברנו על הדבר הזה שנקרא הקפדה, להקפיד. אדם קפדן – "לא הקפדן מלמד"כד. והשרש של קפידא, של הקפדה, זה הדינים שמתעוררים מאמא – "מינה דינין מתערין". מה זה אמא? אמא זה השגה בנפש, שכל. אדם שיש לו שכל טוב, מרגיש 'אני מבין טוב מאד את הנושא, את הענין' – אז מי שלא מבין כמוני, באופן טבעי הוא מתחיל להקפיד על המטומטם הזה שלא מבין את הענין. זה הפשט בכל מקום של "מינה דינין מתערין". וכל הקפידות זה החיצוניות של השכל, הפסולת של השכל; זה מקור הדינים – כלומר, התייחסות מקפידה על הזולת. עכשיו, מי שלא מקפיד – הוא עניו. [שאלה: מי שאינו מחזיק טובה לעצמו – משמע שאין לו השגה בנפש, שהוא לא משיג אלא מישהו אחר משיג?] בסדר. עכשיו, לגבי לא להיות נפגע. מחילה: מדת חסידותעכשיו נתייחס: מה ההבדל בין זה – מי שלא מחזיק טובה לעצמו – [לבין] מי שלא נפגע? קודם כל, במי שלא נפגע יש לפחות שתי אפשרויות. יש אחד שהוא נפגע, אבל הוא מעביר על מדותיו, בלשון חז"ל: "כל מי שמעביר על מדותיו" וכו' "מעבירים לו על כל עונותיו"כה. יש הרבה סיפורים בחסידות להמחיש את זה. יש אחד שעושים לו דבר שמישהו אחר היה נפגע ממנו עד התהום, והוא לא נפגע – לא שהוא נפגע והוא מוחל. ויש מה שנקרא מחילה: יש אחד שהוא כל כך חסיד. יש בחז"ל גם מחלוקת מה עדיף, מה גדול, מה המדה הכי גדולה בנפש: אחד אומר "חסידות גדולה מכולם", השני אומר "ענוה גדולה מכולם". אז יש גם קשר בפירושים בין זה לזה. מה זה חסידות? מה זו מדת חסידות? אחד הפירושים מה זו מדת חסידות: הרי יש מצוה בתורה להוכיח – "הוכח תוכיח את עמיתך"כו. עיקר הפשט של המצוה הזאת: שאם מישהו פגע בך, עשה לך עוול, לא לסתום אותו בלב. אסור שתהיה שנאה בלב – "לא תשנא את אחיך בלבבך"כז – אלא, זה הפשט, "הוכח תוכיח את עמיתך": צריך לומר לו, להוכיח אותו בפניו. וחז"ל לומדים כאן שאפילו לתת לו מכה מותר – יש כאן בגמראכח. שבמקום אחר אסור להרים יד על יהודי, זה איסור חמור, [וכאן מותר] אפילו לתת סטירה למישהו על זה שפגע בך, [כ]סטירה של תוכחה. עכשיו, מה קורה אם אחד מוחל על זה באמת? יכול להיות שיש כאן מחלוקת רמב"ם ותוספות, ורש"י לצד הרמב"ם. הרמב"ם כותב שמדת חסידות למחולכט, ואז אתה פטור מהמצוה. אם אתה באמת יכול לשרש מהלב כל שנאה, כל שרש של שנאה – אתה לא שונא אותו בכלל, אתה מוחל לו בלב שלם: 'לא עשית לי שום דבר, אני אוהב אותך בדיוק כמו קודם' – אם אתה יכול לפעול ככה בפנימיות, ביטלת מצות עשה מדאורייתא. מדת חסידות. ככה פוסק הרמב"ם, שמדת חסידות זה דווקא למחול ולא להוכיח. התוספות כאן כותבים במקום אחד: מה, לא לקיים מצוה? מה זה? מי שאינו נפגעעכשיו, יש אחד שלא רק שהוא מוחל ומוותר [על] מצות עשה, מצות תוכחה – יש אחד שהוא ממש לא נפגע. זאת אומרת, כאילו האתגר, אפשר לומר, של החסידות. יש הרבה סיפורים על זה; המגיד היה שולח אנשים לר' זושא ללמוד את המדה הזאת, מדות כעין המדה הזאת. יש אחד שזה אפילו לא מתחיל [אצלו]. לא שפגעו בי ועכשיו אני גיבור – "איזהו גבור הכובש את יצרו"ל – לא כועס עליו, ממש כופה את עצמי למחול לו בלב שלם, שזה שיא המוסר, הבעל מוסר הכי גדול; יש אחד שהוא לא נפגע. עכשיו, זה שהוא באמת לא נפגע – או שהוא מטומטם, אולי הוא מטומטם, לא נפגע; אולי הוא לא רגיש, זה שוטה[?], שהוא לא בעולם הזה, לא שייך לעולם הזה בכלל. מה זאת אומרת לא נפגע? זה דבר שצריך להעמיק בו יותר. ודאי יש פה שתי בחינות: יש אחד שהוא נפגע והוא מוחל, ויש מציאות כזאת שהוא לא נפגע. המציאות שהוא לא נפגע – זה גובל בבטול. זאת אומרת, זו ענוה שכבר גובלת בבטול. מה זה בטול? בטול זה שאתה לא פה בכלל. אבל זה שהוא לא נפגע – זה עדיין לא בטול. זו מדת בני אדם[?]. בטול, כמו שמסבירים בטול, זה לא להרגיש את עצמו בכלל [...]: אני לא כאן בכלל. אבל המציאות הזאת, שאני אומר: עשו לי משהו שכל בן אדם בעולם נפגע ממנו עמוק עמוק, וזה לא פגע בי, לא נפגעתי בכלל, לא עשה לי שום דבר – הלא נפגע בכלל הזה, זו המדרגה של מי שאינו מחזיק טובה לעצמו. זאת אומרת, מה שאמרתי קודם, שלכאורה זה אותו הדבר – עכשיו [נאמר] שבתוך ההתגברות על הקפידא אפשר להבין שתי מדרגות. בלשון הקבלה, שתי המדרגות האלה שהסברתי: מי שלומד הרבה ולא מחזיק טובה לעצמו – זה שייך למדרגה העליונה, שלא נפגע. כלומר, שהוא לא מרגיש את עצמו כאן בכלל – לא שהוא לא מרגיש את עצמו בכלל, זאת אומרת, זה לא בטול, שהוא לא כאן. הוא יודע שהוא כאן, גם יודע שהוא לומד, הוא יודע את הכל, רק לא מחזיק טובה לעצמו. על זה צריך להעמיק כאן: שהענוה הזאת זה עדיין לא בטול, זה רק מעין בטול. יש בזה איזו הארה של בטול, בענוה הזאת העליונה. כמו רשת שיש בה חורים גדולים: שום דבר לא פוגע בה. היא קיימת, אבל תמיד יש בה חור, אז שום דבר לא מצליח להחזיק בה, זה נופל. הולך בין הטיפות, גם כן. הרבנית מנוחה רחל – אדמו"ר האמצעי בירך אותה שאף פעם לא תירטב בגשם, וכך זה התקיים אצלה. היא חיה בחברון, מנוחה רחל, הצדקת של העיר חברון, וכל החיים היא לא נרטבה בגשם – הלכה בין הטיפות. עניו ועניו מאדאז המדרגה הזאת העליונה – באמת שייכת לה, כמו שמסבירים עכשיו, אמא עילאה. בקבלה, בבינה יש שני פרצופים של בינה; לפי זה יש שתי בחינות של ענוה. יש אמא עילאה, שמיוחדת עם אבא עילאה – ואמא עילאה, לפי ההסבר שלנו עכשיו, זו הענוה הזאת שהוא לא נפגע, או שלומד הרבה ובכלל לא [...], הוא לא מתחיל להחזיק טובה לעצמו. ועל זה כתוב "משה זכה לבינה" – זה אמא עילאה. זאת אומרת, זו ענוה, זה עניו מאד. יש עניו סתם ויש עניו מאד. ועניו סתם, כמו שהגמרא כאן שואלת, מדברת – זה אחד שהוא מוחל בלב שלם. ואז לפי הרמב"ם מדת חסידות זה יותר טוב מלקיים מצות עשה דאורייתא של תוכחה. [שאלה: לפי הרמב"ם אלו שני דברים – גם מי שנפגע ומוחל, וגם מי שאינו כועס?] לא, לרמב"ם אין את הדבר הזה בכלל. הרמב"ם לא מדבר על זה; רק ספרי חסידים מדברים על זה. [שאלה: האם גם בזה צריך להיפגע?] ודאי שכאן מדברים על מדרגה תחתונה, שכן נפגע באיזשהו מקום; השאלה אם הוא מוחל על זה או שהוא מוכיח על זה. תוכחה לשמה וענוה שלא לשמהאז יש אפילו עוד יותר – יש כאן שאלה בגמרא: "מה עדיף, תוכחה לשמה או ענוה שלא לשמה?"לא. יש כאן בערכין, בסוף פרק שלישי, בדף [...]. ושוב, זה ענין שלם, אז נשאיר את זה לפעם הבאה, רק נאמר את זה. יש כאן סוגיא – אולי בינתיים תסתכלו בסוגיא הזאת עם כל המפרשים, זו יכולה להיות עבודה יפה מאד. יש פה סוגיא: מה עדיף, תוכחה לשמה או ענוה שלא לשמה? ענוה שלא לשמה זה פחות, מדרגה פחותה הרבה מאשר למחול בלב שלם: להתנהג – לבטל מצות תוכחה – כאילו שאתה מוחל, אבל לא לשמה. אתה לא מוחל לגמרי, רק יש לך חישוב צדדי למה אתה לא רוצה להוכיח. רש"י אומר – הפשט של רש"י, יש כאן מחלוקת – רש"י אומר שהסבה שלך: אתה פוחד שהוא ישנא אותך. אתה לא מוחל לו, יש לך רק איזה חישוב שלא לשמה: כדי להימנע מזה שהוא ישנא אותך, אתה מעדיף להתנהג כמו עניו ולא להוכיח אותו, אף על פי שיש מצות עשה דאורייתא להוכיח. אז מה עדיף – תוכחה לשמה, שתהיה גיבור ותוכיח אותו, או ענוה שלא לשמה? והמסקנה של הגמרא שענוה שלא לשמה עדיפה – ענוה שלא לשמה עדיפה ביחס לתוכחה לשמה. תסתכלו בגמרא הזאת. |