קטע 1 – גולמי ולכן החיבור הזה של העקב של הענווה שמתחבר, שננעץ בתוך הגוף [?], "עקב ענווה יראת ה'", אז הענווה מצד עצמה אין לה שום שייכות למצוות ועבירות [?]. היות שזה, זה [לא ברור]. מה זה ענווה? מה זה ענווה? ענווה זה שאני לא מקפיד, כמו שהסברנו כאן הרבה באריכות, כל מיני מדרגות דקות בנפש לא להקפיד. עכשיו, אם, אם ענווה זה לא להקפיד, אז גם הקדוש ברוך הוא לא מקפיד. הרי האדם הוא, הוא בצלם ודמות האדם העליון, אדם העליון. אם יש דבר כזה למטה, שהאדם לא צריך להקפיד אפילו שפוגעים בו, שמעליבים אותו – הקדוש ברוך הוא נקרא מלך עלוב, יש בספר תומר דבורה של הרמ"ק באריכות על ה... איך שכל הזמן מעליבים את הקדוש ברוך הוא, כל עבירה זה עלבון לקדוש ברוך הוא, ובכל זאת הוא, הוא מלך עלוב, ומקבל את זה באהבה. אז ככל שהקדוש ברוך הוא עניו, אז באמת הוא לא מקפיד על שום דבר. ואז יש לך בעיה, כמו שהתחלנו לדבר בפעם קודמת, האם זה שהוא לא מקפיד, האם זאת אומרת שהוא אדיש? או שאפשר לא להקפיד ובכל זאת לא להיות אדיש. זה הנושא האחרון שדיברנו בפעם קודמת, שהענווה המושלמת באמת היא ענווה עם מידת הרחמים, "במסתרים תבכה נפשי". אז זה צריך להסביר את זה הרבה יותר בעומק, באריכות. אבל שוב, מצד הענווה אין הקפדה. עכשיו, אם אין, אין הקפדה, אז גם אין, אין מצווה ועבירה, אין שכר ועונש [?], הכל טוב. הקדוש ברוך הוא טוב, הכל יוצא טוב בעצם. הוא סולח, הוא סולח מבלי צורך אפילו לסלוח. הסליחה בדרך ממילא. זה שסליחה עושים מזה עניין, כאילו שצריך להקפיד כדי לסלוח, על זה כתוב בחסידות [?] "כי עמך הסליחה למען תורא". זה, זה שייך ליראה. שוב, "עקב ענווה יראת ה'". מצד הענווה לא צריך לבוא לידי מאמץ של סליחה בכלל. הסליחה בדרך ממילא. אז כאן באמת יש, יש את ה... התמיהה הגדולה עם הקדוש ברוך הוא ותרן. "כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן יותרו חייו", אסור לומר שהקדוש ברוך הוא מוותר. אבל שוב, ענווה זה גם לא ויתור. ענווה אמיתית זה לא ויתור, אין מה לוותר. עכשיו, זה רק להסביר לנו שענווה אפילו שלא לשמה, מצד השכל, גם השכל כאן של הגמרא ממש. איזה מן שכל זה שאתה אומר שהיות ש... הענווה לשמה זה יותר מתוכחה לשמה, אז גם ענווה שלא לשמה זה גם כן דבר גדול. היות שמתוך שלא לשמה בא לשמה. עכשיו, תוכחה יותר מכל מצווה אחרת בתורה, "הוכח תוכיח את עמיתך", היא מצווה שכולה מתייחסת לעלמא דאתגליא. לפגיעה ה... מה שקורה, מה שגלוי. עשית כך וכך. מה שנראה לעין, מה ש"כל ישראל ערבים זה לזה", "והנגלות לנו ולבנינו". זה בדיוק הפשט של חז"ל, "והנגלות" זה מצוות תוכחה, מצוות ערבות. למחות. אז אם כן, מצוות התוכחה היא מצוות ה"נגלות לנו ולבנינו". זאת אומרת, לדון את המציאות, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". וככה כל יהודי הוא דיין. מצוות תוכחה שכל יהודי הוא דיין, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אז אם כן, מצוות, מצוות התוכחה היא מצוות האתגליא. וענווה, כל המידה הזאת, מידת הענווה היא מידת האתכסיא. וזה כל כך אחרת, "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו", שעל כן אני אומר שאפילו שלא לשמה, ענווה זה יותר מתוכחה לשמה. מה שאין כן... המאמר הקודם שאמרנו, שזה המאמר ש"גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה", אז בעצם מה זה מצווה ועבירה? שניהם בסוג הנגלות. זה רק איזה מין פלוס מינוס של נגלות. אבל ברגע שאתה עושה עבירה לשמה, אז גם בגדר הזה, בתחום הזה של הנגלות, עשית משהו טוב לשם שמיים. שוב, זה גם דבר עמוק להבין, שמצווה ועבירה זה יותר קרוב בפנימיות מאשר ענווה ותוכחה. שני, שני דברים טובים יותר רחוקים מאשר דבר טוב ודבר רע. והיות שמצווה ועבירה זה שניהם זה נגלות, לכן אני אומר ש-איזה שלא יהיה, אפילו השלילי, ברגע שהוא לשמה, הוא יותר טוב מהחיובי שלא לשמה. רק כאן קצת המשך של אחד מהדברים שהסברנו. זה שוב להיכנס לדבר הזה. ענווה זה נקרא להיכנס לנסתר. מה אנחנו רוצים כאן לומר? שלחשוב על מידת הענווה, להתבונן על ענווה, כל הפרק בעבודת ה' כאן, ביטול, שפלות, עכשיו אנחנו מתמקדים על המילה ענווה, אז זה להיכנס לנסתר. באמת גם כן להיכנס לנסתר של התורה, שזה אתכסיא. ולכן אמרנו ששמה בנסתר יש הכי הרבה דקויות, עד אין ספור, עד אין סוף ממש. וזה גם כתוב בהקדמת ספר התניא, שאם בנגלות של התורה יש מרחק רב מן הקצה אל הקצה בין בית שמאי לבין בית הלל, שהללו מתירים והללו אוסרים, כל שכן וקל וחומר הוא אומר לגבי הנסתרות לה' אלקינו, שזה המידות הפנימיות בנפש, אהבה ויראה, דחילו ורחימו, כל המידות, החל מהמידה שהיא בעצם מידת האתכסיא של הנפש, דהיינו מידת הענווה. שאלה מהקהל: למה אתכסיא ואתגליא זה הבדל יותר עיקרוני מאשר חיובי ושלילי? [?] הרב: שלילי וחיובי, אם זה באותו גדר, אז אתה עושה איזה תיקון קל וזה באמת הופך להיות מצווה. עבירה לשמה, למה זה יותר ממצווה שלא לשמה? זה יותר מצווה. זה יותר קל להפוך עבירה למצווה, היות שבעצם זה באותו סוג, זה אותו מימד בנפש. אז אף על פי שזה ממש לכאורה מן הקצה אל הקצה, שזה חיובי וזה שלילי, יותר קל להפוך עבירה, שהעבירה תהיה מצווה ממש, מאשר לעשות את החידוש הזה של "עקב ענווה יראת ה'". שזה, זה פלא. איך שאף על פי כן אפשר לקחת ענווה ולנעוץ את הענווה ביראה, כלומר שהענווה גם תחייב קיום מצוות, אז זה, זה פלא הרבה יותר גדול. ושוב, זה ראשית הכניסה לנסתר של התורה, להבין דבר כזה, שיכול להיות יותר מרחק בין דבר טוב לדבר טוב אחר מאשר בין דבר טוב לדבר רע ממש. עכשיו, זו נקודה אחת. עכשיו נקודה שנייה, שוב, הוורט, הוורט הוא שכאן במידה הזאת של ענווה ראוי ונכון, וזה מה שרוצים כאן לעשות, זה לחפש כמה שיותר דקויות. אם בנגלה יש מרחק רב בין דעות בעלי הנגלה, הפוסקים, כל שכן וקל וחומר בלב של כל יהודי, שזה ממש מן הקצה אל הקצה לגמרי, וריבוי עד אין סוף של גוונים דקים. ושוב, אין לך מידה שיותר אפשר להיכנס לזה מאשר מידת הענווה. עכשיו אני חוזר לתוספות, שתוספות יש, אמרנו פעם קודמת שיש שלוש שיטות מה זה, מה זה ענווה שלא לשמה. שרש"י אומר שזה שהוא מתנהג כעניו, כלומר שלא מקפיד, כדי שלא ישנאו אותו. והתוספות אומרים שזה משום גאווה, או לקנות לו שם, או שיקראו לו – שיאמרו שהוא אדם עניו. והמהרש"א אומר שלפי הסיפור שהגמרא מספרת כאן, אז הפשט הוא שהוא חס מלבייש את החבר שלו, או לבייש את זרעו של רב, כאן במקרה הזה חייא בר רב. הוא חס על כבודו. אז זה ממש אהבת הבריות. ואף על פי שהוא חס על כבודו, אף על פי כן זה נקרא ענווה שלא לשמה. עכשיו, אמרנו שלכאורה, אם כי תוספות אומרים שהם יותר פירוש עדין מאשר רש"י כאן, ולכן חולקים על רש"י. תוספות אומרים שהפירוש של רש"י – זה אסור לנהוג כך. אסור להימנע מתוכחה בגלל שאתה חושש שמא ישנא אותי. אבל הוא אומר שהדבר הזה זה כאילו יותר מתקבל על הדעת: משום, משום גאווה, משום, משום, אה, לקנות לו שם. אמרנו שעל פי פשט זה לכאורה הפוך. כן, אבל כאן היום נרצה פה לדייק דיוק פשוט כאן, שזה גם כן יפתח לנו פתח בעניין הביטול והשפלות. וזה מה שכותב כאן: ויש, יש מפרשים – זה הפירוש של התוספות – מה זה ענווה שלא לשמה? "פירוש, משום גאווה, או שיאמרו אדם עניו הוא, ומשפיל עצמו ושותק בחירופו ועלבונו, ולא לשם שמים אלא לקנות שם". עד כאן. זה הפירוש של התוספות, מה זה ענווה שלא לשמה, שזה יותר טוב מתוכחה לשמה. עכשיו, עד כאן, בפעם הקודמת אמרנו – התייחסנו לזה כאילו שזה דבר אחד, גאווה או לקנות לו שם כאן. שיאמרו עליו שהוא אדם עניו, ולכן הוא משפיל את עצמו ועושה אתכפיא, מקבל חירופים וגידופים מהחבר, לקנות לו שם שהוא עניו. אז אמרנו שלכאורה זה הדבר הכי גס, הכי לא, הכי לא חסידי שיכול להיות, המידה הזאת. | קטע 1 – ערוך (טיוטה) א. ענוה – מדת האתכסיא[...] ולכן החיבור הזה של העקב של הענוה, שמתחבר, שננעץ בתוך הגוף[?] – "עקב ענוה יראת הוי'"א. אז הענוה מצד עצמה אין לה שום שייכות למצות ועבירות[?], היות ש[...]. מה זה ענוה? ענוה זה שאני לא מקפיד, כמו שהסברנו כאן הרבה באריכותב – כל מיני מדרגות דקות בנפש לא להקפיד. "מלך עלוב"עכשיו, אם ענוה זה לא להקפיד, אז גם הקב"ה לא מקפיד. הרי האדם הוא בצלם ודמות האדם העליון. אם יש דבר כזה למטה, שהאדם לא צריך להקפיד אפילו שפוגעים בו, שמעליבים אותו – הקב"ה נקרא "מלך עלוב"ג. יש בספר תומר דבורה של הרמ"ק באריכות איך שכל הזמן מעליבים את הקב"ה, כל עבירה זה עלבון לקב"ה, ובכל זאת הוא מלך עלוב, ומקבל את זה באהבה. אז ככל שהקב"ה עניו, באמת הוא לא מקפיד על שום דבר. ואז יש לך בעיה, כמו שהתחלנו לדבר בפעם קודמת: זה שהוא לא מקפיד, האם זאת אומרת שהוא אדיש? או שאפשר לא להקפיד ובכל זאת לא להיות אדיש? זה הנושא האחרון שדברנו בפעם קודמת, שהענוה המושלמת באמת היא ענוה עם מדת הרחמים, "במסתרים תבכה נפשי"ד. צריך להסביר את זה הרבה יותר בעומק, באריכות. אבל שוב, מצד הענוה אין הקפדה. סליחה בדרך ממילאעכשיו, אם אין הקפדה, אז גם אין מצוה ועבירה, אין שכר ועונש[?] – הכל טוב. הקב"ה טוב, הכל יוצא טוב בעצם. הוא סולח – הוא סולח מבלי צורך אפילו לסלוח. הסליחה בדרך ממילא. זה שעושים מסליחה ענין, כאילו שצריך להקפיד כדי לסלוח – על זה כתוב בחסידות[?] "כי עמך הסליחה למען תורא"ה. זה שייך ליראה. שוב, "עקב ענוה יראת הוי'". מצד הענוה לא צריך לבוא לידי מאמץ של סליחה בכלל; הסליחה בדרך ממילא. אז כאן באמת יש את התמיהה הגדולה [בענין] 'הקב"ה ותרן': "כל האומר הקב"ה ותרן יותרו חייו"ו – אסור לומר שהקב"ה מוותר. אבל שוב, ענוה זה גם לא ויתור. ענוה אמתית זה לא ויתור – אין מה לוותר. תוכחה בנגלות, ענוה בנסתרותעכשיו, זה רק להסביר לנו ענוה אפילו שלא לשמה מצד השכל – גם השכל כאן של הגמרא ממש[?]: איזה מין שכל זה, שאתה אומר שהיות שענוה לשמה זה יותר מתוכחה לשמה, אז גם ענוה שלא לשמה זה גם כן דבר גדולז, היות ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה"ח? עכשיו, תוכחה, יותר מכל מצוה אחרת בתורה – "הוכח תוכיח את עמיתך"ט – היא מצוה שכולה מתייחסת לעלמא דאתגליא: לפגיעה[...], למה שקורה, מה שגלוי – 'עשית כך וכך' – מה שנראה לעין, מה ש"כל ישראל ערבים זה לזה"י, "והנגלות לנו ולבנינו"יא. זה בדיוק הפשט של חז"ל: "והנגלות" זה מצות תוכחה, מצות ערבות – למחות. אם כן, מצות התוכחה היא מצות ה"נגלות לנו ולבנינו". זאת אומרת, לדון את המציאות – "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"יב. וככה כל יהודי הוא דיין: מצות תוכחה [היא] שכל יהודי הוא דיין, ו"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". אם כן, מצות התוכחה היא מצות האתגליא, וענוה – כל המדה הזאת, מדת הענוה – היא מדת האתכסיא. וזה כל כך אחרת – "הנסתרות להוי' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו" – שעל כן אני אומר שאפילו שלא לשמה, ענוה זה יותר מתוכחה לשמה. "גדולה עבירה לשמה"מה שאין כן המאמר הקודם שאמרנו, המאמר ש"גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה"יג: בעצם, מה זה מצוה ועבירה? שתיהן בסוג הנגלות. זה רק איזה מין פלוס־מינוס של נגלות. אבל ברגע שאתה עושה עבירה לשמה, אז גם בגדר הזה, בתחום הזה של הנגלות, עשית משהו טוב לשם שמים. שוב, זה גם דבר עמוק להבין, שמצוה ועבירה זה יותר קרוב בפנימיות מאשר ענוה ותוכחה. שני דברים טובים יותר רחוקים [זה מזה] מאשר דבר טוב ודבר רע. והיות שמצוה ועבירה שתיהן נגלות, לכן אני אומר שאיזה שלא יהיה, אפילו השלילי, ברגע שהוא לשמה, הוא יותר טוב מהחיובי שלא לשמה. רק כאן קצת המשך של אחד מהדברים שהסברנו; זה שוב להכנס לדבר הזה. ענוה: כניסה לנסתרענוה זה נקרא להכנס לנסתר. מה אנחנו רוצים כאן לומר? שלחשוב על מדת הענוה, להתבונן בענוה – כל ה'פרק בעבודת ה'' כאן, בטול, שפלות, ועכשיו אנחנו מתמקדים על המלה ענוה – זה להכנס לנסתר. באמת גם כן להכנס לנסתר של התורה, שזה אתכסיא. ולכן אמרנו ששם, בנסתר, יש הכי הרבה דקויות, עד אין ספור, עד אין סוף ממש. וזה גם כתוב בהקדמת ספר התניא: שאם בנגלות של התורה יש מרחק רב מן הקצה אל הקצה בין בית שמאי לבית הלל, שהללו מתירים והללו אוסרים, "כל שכן וקל וחומר"יד – הוא אומר – לגבי "הנסתרות להוי' אלקינו", שזה המדות הפנימיות בנפש, אהבה ויראה, דחילו ורחימו, כל המדות – החל מהמדה שהיא בעצם מדת האתכסיא של הנפש, דהיינו מדת הענוה. בין טוב לטוב[שאלה: למה ההבדל בין אתכסיא לאתגליא עקרוני יותר מההבדל בין חיובי לשלילי?] שלילי וחיובי, אם זה באותו גדר, אז אתה עושה איזה תיקון קל וזה באמת הופך להיות מצוה. עבירה לשמה – למה זה יותר ממצוה שלא לשמה? זה יותר מצוה. יותר קל להפוך עבירה למצוה, היות שבעצם זה באותו סוג, זה אותו מימד בנפש. אז אף על פי שלכאורה זה ממש מן הקצה אל הקצה, שזה חיובי וזה שלילי, יותר קל להפוך עבירה, שהעבירה תהיה מצוה ממש, מאשר לעשות את החידוש הזה של "עקב ענוה יראת הוי'" – שזה פלא: איך שאף על פי כן אפשר לקחת ענוה ולנעוץ את הענוה ביראה, כלומר שהענוה גם תחייב קיום מצות – זה פלא הרבה יותר גדול. ושוב, זה ראשית הכניסה לנסתר של התורה – להבין דבר כזה, שיכול להיות יותר מרחק בין דבר טוב לדבר טוב אחר מאשר בין דבר טוב לדבר רע ממש. עכשיו, זו נקודה אחת. עכשיו נקודה שניה: שוב, הוורט הוא שכאן, במדה הזאת של ענוה, ראוי ונכון – וזה מה שרוצים כאן לעשות – לחפש כמה שיותר דקויות. אם בנגלה יש מרחק רב בין דעות בעלי הנגלה, הפוסקים, כל שכן וקל וחומר בלב של כל יהודי, שזה ממש מן הקצה אל הקצה לגמרי, וריבוי עד אין סוף של גוונים דקים. ושוב, אין לך מדה שיותר אפשר להכנס בה לזה מאשר מדת הענוה. ב. גאוה והתפארותעכשיו אני חוזר לתוספות. אמרנו פעם קודמת שיש שלש שיטות מה זה ענוה שלא לשמהטו: שרש"י אומר שזה שהוא מתנהג כעניו, כלומר שלא מקפיד, כדי שלא ישנאו אותו; והתוספות אומרים שזה משום גאוה, או לקנות לו שם, שיאמרו שהוא אדם עניו; והמהרש"א אומר שלפי הסיפור שהגמרא מספרת כאן, הפשט הוא שהוא חס מלבייש את החבר שלו – לבייש את זרעו של רב, כאן במקרה הזה חייא בר רב. הוא חס על כבודו, אז זה ממש אהבת הבריות. ואף על פי שהוא חס על כבודו, אף על פי כן זה נקרא ענוה שלא לשמה. עכשיו, אמרנו שלכאורה – אם כי תוספות אומרים שהם פירוש יותר עדין מאשר רש"י כאן, ולכן חולקים על רש"י. תוספות אומרים שהפירוש של רש"י – זה אסור לנהוג כך: אסור להמנע מתוכחה בגלל שאתה חושש 'שמא ישנא אותי'. אבל הוא אומר שהדבר הזה כאילו יותר מתקבל על הדעת: משום גאוה, לקנות לו שם – אמרנו שעל פי פשט זה לכאורה הפוך. אבל כאן, היום, נרצה לדייק דיוק פשוט, שזה גם כן יפתח לנו פתח בענין הבטול והשפלות. וזה מה שכותב כאן: יש מפרשים – זה הפירוש של התוספות – מה זה ענוה שלא לשמה? "פירוש, משום גאוה, או שיאמרו אדם עניו הוא, ומשפיל עצמו ושותק בחירופו ועלבונו, ולא לשם שמים אלא לקנות שם". עד כאן. זה הפירוש של התוספות מה זה ענוה שלא לשמה, שזה יותר טוב מתוכחה לשמה. עכשיו, עד כאן. בפעם הקודמת התיחסנו לזה כאילו שזה דבר אחד – גאוה או לקנות לו שםטז: שיאמרו עליו שהוא אדם עניו, ולכן הוא משפיל את עצמו ועושה אתכפיא, מקבל חירופים וגידופים מהחבר, לקנות לו שם שהוא עניו. אז אמרנו שלכאורה זה הדבר הכי גס, הכי לא חסידי שיכול להיות, המדה הזאת. |
קטע 2 – גולמי אז קודם כל, מאוד חשוב כאן לראות שהוא כותב "גאווה או". אז יש פה שני גוונים בזה. זה לא אותו הדבר. יש ענווה משום גאווה, ויש ענווה כדי לקנות לו שם, שהוא ממש סובל חירופים וגידופים לקנות לו שם. עכשיו מה, מה, מה המידה השנייה? אם יש ענווה משום, משום גאווה, אז מי יודע, מי יאמר לי מה המידה השנייה? זה כאילו אותו הדבר, אבל באמת זה שתי מידות שונות. מה ההבדל בין משום גאווה, בין המילה גאווה, לבין לקנות לו שם, שיאמרו עליו שהוא עניו? שהוא אדם – מה? מהקהל: כבוד. הרב: כבוד זה השלכה של זה. בנפש, מה המידה הזאת שמניעה, שמה נותן לו את הכוח הנפשי להתגבר על עצמו, לקבל את החירופים, העיקר שיאמרו עליו שהוא אדם עניו? מאיזו מידה זאת? זה לא בא ממידת הגאווה. איך קוראים למידה הזאת? שאתה רוצה שיחשבו שאתה עניו, מה זה? או שיחשבו שאתה חכם, לא משנה. איך קוראים למידה הזאת? זה לא, זה לא גאווה. תכף נסביר שממש זה ההפך של גאווה. לא. אדם שהוא רוצה שיאמרו שהוא, שהוא הכי טוב, אז הוא מעמיד פנים כל הזמן, כל היום הוא הולך, חושב מה יאמרו הבריות עליי, וכל הזמן הוא מעמיד פנים שהוא, שהוא איש המעלה. מה, מה בנפש? מה הדבר הפשוט ביותר? גם המלך יש לו את המידה, מלך באמת יש לו את המידה הזאת הרבה. מהקהל: גבורה. הרב: לא גבורה. זה משהו שזה כאילו... זה התפארות. יש שתי מידות: יש מידת הגאווה, ויש מידת ההתפארות. עכשיו, מלך ודאי מתפאר, מלך יותר מכל אחד, הוא נוהג, רגיל להתפאר מאוד. זה שמלך מתפאר, זה באמת בקבלה, זה מין חיבור בין תפארת לבין מלכות. אבל המידה, על טהרתה, היא נקראת מידת ההתפארות. עכשיו, נוהגים לחשוב, וזה בטעות, שגאווה והתפארות זה אותו הדבר. אבל בעצם זה שני דברים שונים לגמרי. זאת אומרת, אצלנו, שאנחנו כאן מדברים על ביטול ושפלות בתחילת הדברים של פרק בעבודת ה', אז אפשר בכללות לומר שגאווה זה ההפך. הרי כל דבר – "זה לעומת זה עשה האלקים", כל דבר יש לו את היפוכו. אז אפשר בכללות לומר שההפך של ביטול זה גאווה, ישות. ההפך של אין זה יש. וההפך של שפלות זה התפארות. אבל זה בכללות, זה מאוד גס, מה איך שאמרתי עכשיו, זה לא בדיוק ככה. בכל אופן, זה שתי מידות. כמו שאמרנו שבצד הטוב ביטול ושפלות חייבים להבחין ביניהם, זה שני דברים שונים לגמרי, אז ככה פה רואים כאן בפירוש: "משום גאווה או" – זאת אומרת, יש פה שני פירושים, שזה כאילו אותו הדבר, וזה ממש שני דברים. "או גאווה, או שיאמרו עליו שהוא אדם עניו" – שזה התפארות. מהקהל: מה זאת אומרת? "או שיאמרו עליו שהוא אדם עניו", זה התפארות? הרב: זה תלוי. עכשיו, מה זה בנפש? זה באמת עכשיו הנקודה המאוד חשובה להבין: מה בנפש מניע את הגאווה ומה מניע את ההתפארות, שבכך גם נוכל להבין שזה שני דברים שונים. מהקהל: [לא ברור] הרב: בדיוק. בדיוק. עכשיו, זה ממש, זאת אומרת, צריך להגיד כל דבר, גם כן זה אופי מובהק של התבוננות חסידית, שלוקחים שני דברים שנדמה אותו הדבר – גם בנגלה יש את זה – ואם מתבוננים עמוק, אז רואים ממש שזה בא מכוח הופכי. מכוח מניע הופכי לגמרי. זאת אומרת, הגאווה בנפש וההתפארות בנפש, זה בא ממש משני מקומות שונים לגמרי, הופכיים אחד מהשני. ולומר את זה בצורה הכי פשוטה וברורה, וגם בשפה המדוברת של היום: יש בנפש צורך להכרה מצד הבריות, מצד הזולת, ויש בנפש אי צורך להכרה, ולהפך, שלא צריך שיכירו בי בכלל, אני מסתדר יופי ביני לבין עצמי, ולהפך, יכול להיות שאם אתה מסתכל עליי זה רק מפריע לי. לא צריך אותך בכלל. מידת הגאווה בנפש זה שאני לא צריך אותך. ולהפך, לא רק שאני לא צריך אותך, אתה מפריע לי, אז כדאי שתסתלק מכאן. לכן גאווה זה קשור עם כעס. איך בכלל יודעים שגאווה והתפארות זה שתי מידות שונות לגמרי? אז זה בפרק א' בספר התניא, כתוב שהכעס והגאווה מיסוד האש בנפש, שנגבה למעלה. כלומר, שהאש הוא מסתלק מן המציאות וגם כן פועל על הזולת הסתלקות, כלומר מכלה אותו. הוא מסתלק ממנו וגם כן אומר לו להסתלק מכאן. מה שאין כן התפארות – הוללות והתפארות וליצנות ודברים בטלים, זה הכל הארבעה דברים שהוא כולל את כולם ביסוד הרוח. והתפארות, שהרוח זה יסוד הרחמים, זה האמצע, הקו האמצעי בנפש. שגאווה שייכת לאש, והתפארות זה מיסוד אחר לגמרי בנפש, מיסוד הרוח. עכשיו, מה זה התפארות? התפארות זה צורך נפשי עמוק להכרה. בעוד שגאווה זה בדיוק ההפך, זה איזה מין רגע של ביטחון כזה, ביטחון מופרז, אפשר לומר, פנימי עצמי, "אני ואפסי עוד", שלא צריך אותך בכלל. עכשיו, אצל מלך יש את שני אלה. מה שאמרנו קודם, שמלך מתפאר והוא גם כן מתגאה. אז יש רוממות עצמית של הנפש של המלך, שהוא לא זקוק, ויש בדיוק ההפך, ש"אין מלך בלא עם". אפשר לומר שלמלך יש לו בקיצוניות הכי גדולה את שתי המידות האלה. את הכי הרבה גאווה מצד אחד, שזה רוממות עצמית, שלא צריך אף אחד, והכי הרבה צורך להתפאר, שהוא חייב את העם, הוא חייב הכרה. בלי הכרה הוא, הוא כלום, הוא לא שום דבר. עכשיו, אז אם אנחנו ככה מגדירים את הדבר הזה, מה זה גאווה, מה זה התפארות, אז בשורש, נדבר קצת על התפארות, בשורש התפארות יכולה להיות דבר... זה לא חייב להיות דבר הכי רע. ולכן אנחנו מוצאים הרבה התפארות בקדושה. "לכבוד ולתפארת", בגדי הכהן. ובכלל מידת יעקב היינו מידת התפארת. וזה שאומרים "אלה תולדות יעקב יוסף", יוסף הוא עיקר ביטוי התפארת של יעקב, הוא המאמת, ידוע שיוסף מאמת את יעקב. ההתאמתות, כלומר הבירור של התפארות, לברר את הטוב שבזה מהרע שבזה, זה, זה בעצם עבודת יוסף הצדיק. לכן אנחנו רואים שזה הניסיון שלו מהרגע הראשון, שנותנים לו כתונת פסים, והוא היה מסלסל בשערו. אז הוא... מה? מהקהל: דווקא נראה שהוא לא... הרב: אדרבה, היה לו צורך עצום לספר את החלומות שלו. מישהו אחר חולם חלום, מה הוא צריך לספר לאחים שלו? מהקהל: גם שמה זה "אין מלך בלא עם". כל החלומות שלו הוא צריך שם שישתחוו לו. הרב: כן, ודאי. הוא הכי... יש לו גם גאווה. אבל, אבל הבירור שלו, גם כשהוא רואה דמות דיוקנו של אביו, זאת אומרת שבזה הוא... מה זה, מה זה שמתאהבים בו? מי זה יוסף? יוסף זה אחד שהולך שם, בעצם הוא עבד בבית פוטיפר, והאישה שם מתאהבת בו ותובעת אותו. למה? ודאי יד ה' בזה [?]. זה, זה נפילה, זה נקרא ירידה ונפילה במידת התפארת. זאת אומרת, שהוא מבקש את זה [?]. לכן יש פירוש חז"ל שהוא נכנס לעשות חשבונות, נכנס לעשות צרכיו, צרכיו עם אשת פוטיפר. ומשהוא ראה דמות דיוקנו של אביו, הוא נמלט וברח החוצה. אז הוא באמת, זה היה ניסיון עצום בשבילו. הוא ברח החוצה, עמד בניסיון. ומה זה דמות דיוקנו של אביו? זה ככה גם מוסבר בפירוש בקבלה, שדמות דיוקנו של אביו זה בירור מידת התפארת. זה גופא הניסיון שלו, זה לברר, לתקן את המידה הזאת של אביו, שזה לראות את הדמות דיוקנו בצורה בהירה, ברורה, להגיע לתפארת של קדושה, או תפארת של ענווה, אם כי שלכאורה זה דבר והיפוכו. מהקהל: [לא ברור] הרב: כן. כן. עכשיו, כשהכהן הגדול נכנס לפני ולפנים ביום הקדוש, אז הוא פושט את הבגדי זהב שלו, שהם בגדי התפארת שלו, והוא נכנס רק עם בגדי לבן פשוטים. אבל כשהוא עומד בפני העם, יש לו מצווה של שמונה בגדים. וכולם בגדי זהב, והזהב הזה הוא "לכבוד ולתפארת". מהקהל: מה זה בירור התפארת עוד פעם בדיוק? זאת אומרת, מה... הרב: בירור התפארת זה שהאני... קודם כל, איך רואים שהמידה הזאת שורשה בקודש? יש כמה וכמה הסברים בחסידות למה ה' ברא את העולם, ובספרי הקבלה. ואחד מהם זה "בגין דישתמודעון ליה", כדי שיכירו בו. וזה הביאור שכתוב בספר הזוהר, כמבואר באריכות בתחילת ס"ו. יש את הביאור, יש את הטעם של האריז"ל, יש את הטעם של הזוהר הקדוש, יש את הטעם שבדרך כלל מובא בחסידות מהמדרש, שזה דירה בתחתונים. יש לפעמים שכתוב בחסידות שאין בכלל טעם, שכל הטעמים זה לא, זה לא שייך לעצמות בכלל, גם לא דירה בתחתונים. עכשיו, הטעם של "כדי שיכירו", עוד פעם, יש טעם כדי להיטיב, או להיות שלם, או דירה, כל מיני טעמים. והטעם הזה, הוורט הזה, שה' בורא, שהוא צריך את העולם כדי שיהיה מישהו שיכיר בו, זה השורש של מידת ההתפארות. | קטע 2 – ערוך (טיוטה) "משום גאוה או"אז קודם כל, מאד חשוב כאן לראות שהוא כותב "משום גאוה או". יש פה שני גוונים בזה, זה לא אותו הדבר: יש ענוה משום גאוה, ויש ענוה כדי לקנות לו שם, שהוא ממש סובל חירופים וגידופים כדי לקנות לו שם. עכשיו, מה המדה השניה? אם יש ענוה משום גאוה, אז מי יאמר לי מה המדה השניה? זה כאילו אותו הדבר, אבל באמת אלה שתי מדות שונות. מה ההבדל בין המלה גאוה לבין 'לקנות לו שם', שיאמרו עליו שהוא אדם עניו? שהוא אדם – מה? [הערה: כבוד.] כבוד זה השלכה של זה. בנפש, מה המדה הזאת שמניעה אותו, שנותנת לו את הכח הנפשי להתגבר על עצמו ולקבל את החירופים, העיקר שיאמרו עליו שהוא אדם עניו? מאיזו מדה זאת? זה לא בא ממדת הגאוה. איך קוראים למדה הזאת, שאתה רוצה שיחשבו שאתה עניו, או שיחשבו שאתה חכם, לא משנה? זה לא גאוה. תכף נסביר שזה ממש ההפך של גאוה. אדם שרוצה שיאמרו שהוא הכי טוב, אז הוא מעמיד פנים כל הזמן. כל היום הוא הולך וחושב 'מה יאמרו הבריות עלי', וכל הזמן הוא מעמיד פנים שהוא איש המעלה. מה זה בנפש? מה הדבר הפשוט ביותר? גם למלך יש את המדה הזאת, למלך באמת יש את המדה הזאת הרבה. [הערה: גבורה.] לא גבורה. זה התפארות. שתי מדותיש שתי מדות: יש מדת הגאוה, ויש מדת ההתפארות. עכשיו, מלך ודאי מתפאר. מלך, יותר מכל אחד, רגיל להתפאר מאד. זה שמלך מתפאר, זה באמת בקבלה מין חיבור בין תפארת לבין מלכות. אבל המדה על טהרתה נקראת מדת ההתפארות. עכשיו, נוהגים לחשוב, וזו טעות, שגאוה והתפארות זה אותו הדבר. אבל בעצם אלה שני דברים שונים לגמרי. זאת אומרת, אצלנו, שאנחנו מדברים כאן על בטול ושפלות בתחלת הדברים של 'פרק בעבודת ה'', אפשר בכללות לומר שגאוה זה ההפך. הרי כל דבר, "זה לעומת זה עשה האלקים"יז, כל דבר יש לו את היפוכו. אז אפשר בכללות לומר שההפך של בטול זה גאוה, ישות – ההפך של אין זה יש – וההפך של שפלות זה התפארות. אבל זה בכללות, מה שאמרתי עכשיו זה מאד גס, זה לא בדיוק ככה. בכל אופן, אלה שתי מדות. כמו שאמרנו שבצד הטוב חייבים להבחין בין בטול לשפלות, שהם שני דברים שונים לגמרייח, כך רואים כאן בפירוש: "משום גאוה או". זאת אומרת, יש פה שני פירושים, שכאילו הם אותו הדבר, וזה ממש שני דברים: או גאוה, או שיאמרו עליו שהוא אדם עניו, שזה התפארות. [שאלה: 'שיאמרו עליו שהוא אדם עניו', זה התפארות?] זה תלוי. עכשיו, מה זה בנפש? זו באמת הנקודה המאד חשובה להבין: מה בנפש מניע את הגאוה ומה מניע את ההתפארות, שבכך גם נוכל להבין שאלה שני דברים שונים. [הערה: ...] בדיוק. עכשיו, זה גם כן אופי מובהק של התבוננות חסידית, שלוקחים שני דברים שנדמה שהם אותו הדבר – גם בנגלה יש את זה – ואם מתבוננים עמוק, רואים שזה בא מכח הופכי, מכח מניע הופכי לגמרי. זאת אומרת, הגאוה בנפש וההתפארות בנפש באות ממש משני מקומות שונים לגמרי, הופכיים זה מזה. ולומר את זה בצורה הכי פשוטה וברורה, וגם בשפה המדוברת של היום: יש בנפש צורך בהכרה מצד הבריות, מצד הזולת, ויש בנפש אי־צורך בהכרה. ולהפך, שלא צריך שיכירו בי בכלל, 'אני מסתדר יופי ביני לבין עצמי', ואף יכול להיות שאם אתה מסתכל עלי זה רק מפריע לי, לא צריך אותך בכלל. מדת הגאוה בנפש היא ש'אני לא צריך אותך'. ולהפך, לא רק שאני לא צריך אותך, אתה מפריע לי, אז כדאי שתסתלק מכאן. לכן גאוה קשורה עם כעס. אש ורוחאיך בכלל יודעים שגאוה והתפארות הן שתי מדות שונות לגמרי? בפרק א בספר התניא כתוב ש"הכעס והגאוה מיסוד האש" בנפש, "שנגבה למעלה"יט. כלומר, האש מסתלקת מן המציאות וגם כן פועלת על הזולת הסתלקות, כלומר מכלה אותו. היא מסתלקת ממנו וגם אומרת לו להסתלק מכאן. מה שאין כן התפארות: הוללות והתפארות וליצנות ודברים בטלים, את כל ארבעת הדברים האלה הוא כולל ביסוד הרוחכ. והתפארות היא מיסוד הרוח, שהוא יסוד הרחמים, האמצע, הקו האמצעי בנפש. גאוה שייכת לאש, והתפארות היא מיסוד אחר לגמרי בנפש, מיסוד הרוח. התפארות: צורך בהכרהעכשיו, מה זה התפארות? התפארות היא צורך נפשי עמוק בהכרה. בעוד שגאוה היא בדיוק ההפך: מין רגש[?] של בטחון כזה, בטחון מופרז אפשר לומר, פנימי־עצמי, "אני ואפסי עוד"כא, שלא צריך אותך בכלל. מלך: גאוה והתפארותעכשיו, אצל מלך יש את שני אלה, כמו שאמרנו קודם, שמלך מתפאר והוא גם כן מתגאה. יש רוממות עצמית של נפש המלך, שהוא לא זקוק, ויש בדיוק ההפך, ש"אין מלך בלא עם". אפשר לומר שלמלך יש בקיצוניות הכי גדולה את שתי המדות האלה. מצד אחד, הכי הרבה גאוה, שזו רוממות עצמית, שלא צריך אף אחד. ומצד שני, הכי הרבה צורך להתפאר, שהוא חייב את העם, הוא חייב הכרה. בלי הכרה הוא כלום, הוא לא שום דבר. ג. הכרה ורחמיםעכשיו, אם אנחנו מגדירים כך מה זה גאוה ומה זה התפארות, נדבר קצת על התפארות. בשורש, התפארות לא חייבת להיות הדבר הכי רע. "לכבוד ולתפארת"ולכן אנחנו מוצאים הרבה התפארות בקדושה: "לכבוד ולתפארת"כב, בגדי הכהן. ובכלל, מדת יעקב היינו מדת התפארת. יוסף: בירור התפארתוזה שאומרים "אלה תולדות יעקב יוסף"כג, יוסף הוא עיקר ביטוי התפארת של יעקב, הוא המאמת. ידוע שיוסף מאמת את יעקב. ההתאמתות, כלומר הבירור של התפארות, לברר את הטוב שבזה מהרע שבזה, היא בעצם עבודת יוסף הצדיק. לכן אנחנו רואים שזה הנסיון שלו מהרגע הראשון: נותנים לו כתונת פסים, והוא היה "מסלסל בשערו"כד. [הערה: דווקא נראה שהוא לא...] אדרבה, היה לו צורך עצום לספר את החלומות שלו. מישהו אחר חולם חלום, מה הוא צריך לספר לאחים שלו? [הערה: גם שם זה "אין מלך בלא עם", בכל החלומות שלו הוא צריך שישתחוו לו.] כן, ודאי. יש לו גם גאוה. אבל הבירור שלו, גם כשהוא רואה דמות דיוקנו של אביו, זאת אומרת שבזה הוא [...]. מה זה שמתאהבים בו? מי זה יוסף? יוסף הוא אחד שעבד בבית פוטיפר, והאשה שם מתאהבת בו ותובעת אותו. למה? ודאי יד ה' בזה[?]. זו נפילה, זה נקרא ירידה ונפילה במדת התפארת. זאת אומרת, שהוא מבקש את זה[?]. לכן יש פירוש חז"ל שהוא נכנס לעשות חשבונות, נכנס לעשות צרכיו עם אשת פוטיפר, ומשראה דמות דיוקנו של אביו, נמלט וברח החוצהכה. זה באמת היה נסיון עצום בשבילו. הוא ברח החוצה, עמד בנסיון. ומה זה דמות דיוקנו של אביו? כך גם מוסבר בפירוש בקבלה, שדמות דיוקנו של אביו היא בירור מדת התפארת. זה גופא הנסיון שלו: לברר, לתקן את המדה הזאת של אביו, כלומר לראות את דמות דיוקנו בצורה בהירה, ברורה, להגיע לתפארת של קדושה, או תפארת של ענוה, אם כי לכאורה זה דבר והיפוכו. בגדי כהן גדולעכשיו, כשהכהן הגדול נכנס לפני ולפנים ביום הקדוש, הוא פושט את בגדי הזהב שלו, שהם בגדי התפארת שלו, ונכנס רק בבגדי לבן פשוטים. אבל כשהוא עומד בפני העם, יש לו מצוה של שמונה בגדים, וכולם בגדי זהב, והזהב הזה הוא "לכבוד ולתפארת". [שאלה: מה זה בירור התפארת, בדיוק?] "בגין דישתמודעון ליה"בירור התפארת זה שה'אני' [...]. קודם כל, איך רואים שהמדה הזאת שרשה בקדש? יש כמה וכמה הסברים בחסידות ובספרי הקבלה למה ה' ברא את העולם. ואחד מהם הוא "בגין דישתמודעון ליה", כדי שיכירו בו. וזה הביאור שכתוב בספר הזהר, כמבואר באריכות בתחלת ס"ו[?]. יש את הטעם של האריז"ל, יש את הטעם של הזהר הקדוש, ויש את הטעם שבדרך כלל מובא בחסידות מהמדרש, שזה "דירה בתחתונים"כו. לפעמים כתוב בחסידות שאין בכלל טעם, שכל הטעמים לא שייכים לעצמות בכלל, גם לא דירה בתחתונים. עכשיו, הטעם של 'כדי שיכירו' – עוד פעם, יש טעם כדי להיטיב, או להיות שלם, או דירה, כל מיני טעמים – הטעם הזה, הוורט הזה, שה' בורא, שהוא צריך את העולם כדי שיהיה מישהו שיכיר בו, הוא השורש של מדת ההתפארות. |
קטע 3 – גולמי זה משהו מאוד מאוד יסודי בחינוך. זאת אומרת, כל ילד הוא צריך הכרה, הוא צריך צל"ש שמגיע לו, ציון לשבח. ואם לא מכירים בו, גם בטוב וגם ברע צריך, הוא גם דורש את זה, כתוב בחסידות, הוא גם דורש שיכירו ברע שלו [?], יתנו לו עונש המגיע לו. ואם לא מכירים בו, הוא לגמרי אומלל ומסכן. ומה שקורה מחוסר הכרה, שהוא נעשה בעצמו אדיש לכל העסק, הוא יכול לרדת מהפסים לגמרי אם אין לו שום הכרה. וזה מהיסודות של הפסיכולוגיה של הנפש של הבן אדם. וזה אחד מהפירושים שהבן אדם הוא חברותי ביסודו. חברה הכוונה שהוא דורש הכרה. עכשיו, למה הדבר הזה הוא גם כן שייך בעצם בתורה ליוסף הצדיק? שהוא מאמת את זה ביחס ליעקב אבינו. כתוב שיוסף הכיר את אחיו, "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו". עכשיו, מה זה, מה זה להכיר? זאת אומרת, הוא הכיר, בזה שהוא הכיר אותם, או הכיר בהם, והם לא הכירו אותו, אז רש"י בעצמו מפרש בשם חז"ל, שהוא הכיר אותם לרחם עליהם בעת צרתם, והם לא הכירו אותו, שכאשר הוא היה בצרה, לא ריחמו עליו. אז מה אני לומד על זה מכאן? אני לומד שההכרה, להכיר, זה גם כן מקור של רחמים, שמידת הרחמים היא רחם. ואיך אומרים את הדבר הזה על פי פנימיות העניין? זאת אומרת, ההכרה בפנימיות זה דעת, זה ספירת הדעת בנפש. והדעת היא נשמת התפארת, הרחמים. הכרה זה גם כן נישואין. "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה", אמרה רות לבועז. וחז"ל אומרים שבזה שהיא אמרה "להכירני" היא ניבאה ברוח הקודש שהוא עתיד לקחת אותה לאישה. עכשיו, דרך אגב, כאן לומדים, התחילו ללמוד מסכת כתובות, אז רק נאמר גם מילה לגבי, לגבי המסכת הנלמדת. כל המושג הזה של כתובה ונישואין ביחס לקידושין, צריכים פעם לדבר על זה [?]. כל הכתובה והנישואין, השטר הזה שהוא נקרא כתובה, זה שטר שהמטרה של, המטרה שלו הוא להגיע לידי הכרה, שאחד יכיר את השני, דהיינו שהוא ירחם עליו לעת הצורך. לכן יש כל מיני התחייבויות, שעיקר ההתחייבות כאן, זאת אומרת יש כמה וכמה, לרפאותה. חוץ מחיוב מזונות. אבל לרפאותה זה אומר את הפנימיות של הכתובה יותר מכל ההתחייבויות. כלומר, זה להתחייב להרגיש ולרחם, להכיר. ואז, מה זה קידושין? קידושין בנפש זה אמונה. זה להתחייב לתת אמון בשני, לגמרי, עד כדי כך להיות נקנה, זאת אומרת, האישה נקנית לבעלה בקידושין, אבל אין עדיין הכרה. הכרה במציאות של השני מחייב מזונות. מהקהל: מה? מה זאת אומרת? הרב: זה על שם העתיד, כמו כל אמונה. אמונה זה דעת על שם העתיד. בינתיים זה אמונה. זה כמו מתן תורה לגבי בניין בית המקדש, לגבי הגאולה השלמה. שבעולם הזה אנחנו רק בגדר קידושין, אירוסין עם הקדוש ברוך הוא. אבל מה זה נישואין? מה זה ביאת המשיח? מה זה גאולה שלמה? זה, זה הוכחה גלויה לעין של הכרה. זה מה שאנחנו צועקים כל הזמן לקדוש ברוך הוא, "תכיר בנו". מה זה תכיר? תכיר זה תרחם בגילוי. תרפא אותי, אני חולה, תרפא אותי, אני צריך אותך. יש, יש צורך שהאדם הוא פלג גופא, הוא צריך את החצי השני. עולם התוהו [?], לא טוב [לא ברור], זה גם, זה גאווה. לא צריך אישה, לא צריך משרת, כזה, בצורה גסה. יכול להסתדר לבד. הצורך להכרה זה צורך נפשי עמוק מאוד, שיש בזה כמה גוונים. יש אולי גוון אחד שהוא יוצא מאיזה פחד, שהוא עתיד באיזשהו שלב להיות בצרה, "עת צרה היא ליעקב", והוא יודע מראש שהוא רק יוכל להיוושע מהצרה אם מישהו יעמוד לימינו ויושיט לו יד, יציל אותו, ירחם עליו. אז הוא בונה את זה מראש. זה בדיוק כמו כתובה. כתובה – הוא בונה מראש את ההכרה. שוב, מה זה ההכרה? ההכרה זה איזה מין ביטחון, זה כמו ביטוח. כתובה זה כמו שטר ביטוח, שירחמו עליו. עכשיו, מי שלא צריך רחמים, הוא לא צריך הכרה. אז זה גאווה. עכשיו, התפארת, זה שוב, זה... מתחילים כאן להעמיק, מה הקשר בין תפארת בכלל לבין רחמים? למה אומרים בקבלה ובחסידות שתפארת זה רחמים? מה הקשר בין התפארות לבין רחמים? עכשיו הסברנו שההתפארות, הוורט הפנימי של ההתפארות, זה צורך לקבל רחמים. זה כמו התעוררות רחמנות על עצמי. וממילא, כמו בכל מידה, ובמיוחד במידה הזאת של תפארת, "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים". כלומר, שכדי לזכות ברחמים גם אתה צריך לנקוט, במלוא מובן המושג, במידת הרחמים על הזולת. כלומר, להכיר, כמו שיוסף הכיר באחיו אף על פי שהם לא הכירו בו, כשהוא היה בצרה. עכשיו, רק דוגמה, נסיים היום רק עם דוגמה פשוטה, מה זה, מה זה, זה שייך לספר, זה שייך כאן לספר. על הדף יש כאן – הדף היה אמור להיות ככה, ההסכמות על הספר מרבנים חשובים. אז במקום כל ההסכמות, אז יש פה רק עוד דבר אחד, שזה הוראה מהרבי, שזכיתי לקבל הוראה וברכה לכתוב ספרים. עכשיו, זה, זה דוגמה קלאסית להסביר בפשטות ההבדל בין גאווה לבין התפארות. מה, מה זה שיא הגאווה של מי שכותב ספר? מהקהל: שלא צריך הסכמה מאף אחד. הרב: ומה זה שיא ההתפארות של כותב ספר? מהקהל: שיש לו חמישים דפים של הסכמות. הרב: שיש לו חמישים דפים של הסכמות, שכל, שכל גדולי העולם מסכימים על הספר שלו. עכשיו, זה יכול להיות או שניהם ביחד, כלומר תכלית הגאווה פלוס תכלית ההתפארות, או שיכול להיות משהו אחר. אז זה, זה דוגמה להבין בנפש מה זה, מה זה גאווה ומה זה התפארות. שכאן בתוספות זה שני גוונים של, של ענווה שלא לשמה. | קטע 3 – ערוך (טיוטה) צורך בהכרה בחינוךזה משהו מאד מאד יסודי בחינוך. כל ילד צריך הכרה, הוא צריך צל"ש שמגיע לו, ציון לשבח. וגם ברע צריך [להכיר בו]. כתוב בחסידות שהוא גם דורש את זה, הוא דורש שיכירו ברע שלו[?], שיתנו לו את העונש המגיע לו. ואם לא מכירים בו, הוא לגמרי אומלל ומסכן. ומה שקורה מחוסר הכרה, שהוא נעשה בעצמו אדיש לכל העסק, הוא יכול לרדת מהפסים לגמרי אם אין לו שום הכרה. וזה מהיסודות של הפסיכולוגיה של הנפש של הבן אדם. וזה אחד הפירושים לכך שהבן אדם הוא חברותי ביסודו – חברה הכוונה שהוא דורש הכרה. "ויכר יוסף את אחיו"עכשיו, למה הדבר הזה שייך בעצם בתורה ליוסף הצדיק, שהוא מאמת את זה ביחס ליעקב אבינו? כתוב שיוסף הכיר את אחיו, "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו"כז. עכשיו, מה זה להכיר? הוא הכיר אותם, או הכיר בהם, והם לא הכירו אותו. רש"י בעצמו מפרש בשם חז"ל שהוא הכיר אותם לרחם עליהם בעת צרתם, והם לא הכירו אותו, שכאשר הוא היה בצרה לא רחמו עליו. אז מה אני לומד מכאן? אני לומד שההכרה, להכיר, היא גם כן מקור של רחמים, שמדת הרחמים היא רחם. ואיך אומרים את הדבר הזה על פי פנימיות הענין? ההכרה בפנימיות זה דעת, זה ספירת הדעת בנפש. והדעת היא נשמת התפארת, הרחמים. הכרה ונישואיןהכרה זה גם כן נישואין. "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה"כח, אמרה רות לבועז. וחז"ל אומרים שבזה שהיא אמרה "להכירני" היא נבאה ברוח הקדש שהוא עתיד לקחת אותה לאשה. כתובה וקידושיןעכשיו, דרך אגב, כאן התחילו ללמוד מסכת כתובות, אז נאמר גם מלה לגבי המסכת הנלמדת. כל המושג הזה של כתובה ונישואין ביחס לקידושין – צריכים פעם לדבר על זה[?]. כל הכתובה והנישואין, השטר הזה שנקרא כתובה, זה שטר שהמטרה שלו היא להגיע לידי הכרה, שאחד יכיר את השני, דהיינו שהוא ירחם עליו לעת הצורך. לכן יש כל מיני התחייבויות, יש כמה וכמה, שעיקר ההתחייבות כאן [היא] לרפאותה, חוץ מחיוב מזונות. אבל 'לרפאותה' אומר את הפנימיות של הכתובה יותר מכל ההתחייבויות. כלומר, זה להתחייב להרגיש ולרחם, להכיר. ואז, מה זה קידושין? קידושין בנפש זה אמונה. זה להתחייב לתת אמון בשני, לגמרי, עד כדי כך להיות נקנה. האשה נקנית לבעלה בקידושין, אבל אין עדיין הכרה. הכרה במציאות של השני מחייבת מזונות. [הקידושין] זה על שם העתיד, כמו כל אמונה. אמונה זה דעת על שם העתיד. בינתים זה אמונה. זה כמו מתן תורה לגבי בנין בית המקדש, לגבי הגאולה השלמה, שבעולם הזה אנחנו רק בגדר קידושין, אירוסין עם הקב"ה. אבל מה זה נישואין? מה זה ביאת המשיח? מה זה גאולה שלמה? זו הוכחה גלויה לעין של הכרה. זה מה שאנחנו צועקים כל הזמן להקב"ה: 'תכיר בנו'. מה זה 'תכיר'? 'תכיר' זה תרחם בגילוי. תרפא אותי, אני חולה, תרפא אותי, אני צריך אותך. יש צורך, שהאדם הוא 'פלג גופא', הוא צריך את החצי השני. עולם התהו[?], לא טוב[?] [...] זו גאוה: לא צריך אשה, לא צריך משרת, כזה, בצורה גסה. יכול להסתדר לבד. הכרה כביטוחהצורך בהכרה הוא צורך נפשי עמוק מאד, שיש בו כמה גוונים. יש אולי גוון אחד שיוצא מאיזה פחד, שהוא עתיד באיזשהו שלב להיות בצרה, "עת צרה היא ליעקב"כט, והוא יודע מראש שהוא יוכל להוושע מהצרה רק אם מישהו יעמוד לימינו ויושיט לו יד, יציל אותו, ירחם עליו. אז הוא בונה את זה מראש. זה בדיוק כמו כתובה. בכתובה הוא בונה מראש את ההכרה. שוב, מה זו ההכרה? ההכרה היא מין בטחון, זה כמו ביטוח. כתובה היא כמו שטר ביטוח, שירחמו עליו. עכשיו, מי שלא צריך רחמים לא צריך הכרה, אז זו גאוה. תפארת: רחמיםעכשיו, התפארת – מתחילים כאן להעמיק – מה הקשר בין תפארת בכלל לבין רחמים? למה אומרים בקבלה ובחסידות שתפארת זה רחמים? מה הקשר בין התפארות לבין רחמים? עכשיו הסברנו שההתפארות, הוורט הפנימי של ההתפארות, זה צורך לקבל רחמים. זה כמו התעוררות רחמנות על עצמי. וממילא, כמו בכל מדה, ובמיוחד במדה הזאת של תפארת, "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים"ל. כלומר, כדי לזכות ברחמים גם אתה צריך לנקוט, במלוא מובן המושג, במדת הרחמים על הזולת. כלומר, להכיר, כמו שיוסף הכיר באחיו אף על פי שהם לא הכירו בו כשהוא היה בצרה. הסכמות על ספרעכשיו, נסיים היום רק עם דוגמה פשוטה, ששייכת כאן לספר. על הדף כאן – הדף היה אמור להיות ההסכמות על הספר מרבנים חשובים. אז במקום כל ההסכמות יש פה רק דבר אחד, הוראה מהרבי, שזכיתי לקבל הוראה וברכה לכתוב ספרים. עכשיו, זו דוגמה קלאסית להסביר בפשטות את ההבדל בין גאוה לבין התפארות. מה שיא הגאוה של מי שכותב ספר? [תשובה: שלא צריך הסכמה מאף אחד.] ומה שיא ההתפארות של כותב ספר? שיש לו חמישים דפים של הסכמות, שכל גדולי העולם מסכימים על הספר שלו. עכשיו, זה יכול להיות שניהם ביחד, כלומר תכלית הגאוה פלוס תכלית ההתפארות, או שיכול להיות משהו אחר. אז זו דוגמה להבין בנפש מה זו גאוה ומה זו התפארות, שכאן בתוספות הן שני גוונים של ענוה שלא לשמה. |